כשבן או בת הזוג מפעילים בתוכך את הפחד הכי ישן: ריפוי פצעי נטישה בזוגיות
- סיון אבני
- לפני יומיים
- זמן קריאה 6 דקות
הערה: המאמר מנוסח בלשון נקבה ופונה לכל המגדרים באהבה ובשוויון.
היום בבלוג נלמד לזהות את המקומות בהם הפצעים הישנים מנהלים אותנו בקשר, ואיך לבנות נוכחות שתוכל לרפא את מערכת היחסים מבפנים.
מה את עושה כשבן או בת הזוג לא עונה להודעה שלך?
כשהוא מתרחק? כשהיא נסגרת?
כשמשהו קטן פתאום מרגיש גדול מדי, ואת/ה נשאר/ת עם דפיקות לב חזקות, מרגישה פגיע מדי, לבד מדי?
לפעמים נחוש כאב עמוק שקט, כזה שמחלחל פנימה דרך סצנות קטנות: הסבת ראש פתאומית, שקט שנמשך יותר מדי, מבט שנראה אדיש כשאת/ה הכי זקוק/ה לחיבוק.
"לפעמים אני כמהה לקרבה, אבל כשהיא מגיעה - משהו בי נבהל. אני רוצה לדעת שהוא כאן. שהוא רואה אותי. אבל אז, כשאני הכי נזקקת לו - אני מתרחקת. למה אני עושה את זה? למה אני כל כך מפחדת להיות להיות נאהבת?"
אם חווית בעבר תחושת נטישה, בגידה או חוסר יציבות בקשר - את לא לבד.
דווקא כשאנחנו נאהבים - מתעורר גם הפחד להינטש. אם אי פעם חווית בגידה מפתיעה או נטישה ממי שחשבת שהוא המקום הבטוח שלך, את ודאי מכירה את זה.
הגוף נדרך, הלב מתכווץ, ומשהו עמוק לוחש: "בפעם הבאה, תשמרי מרחק. הכי טוב שפשוט תסתדרי לבד."
המנגנון הזה נולד כדי להגן - אך הופך לחומה. אנחנו עלולות לחשוב שאנחנו פגיעות מדי, רגישות מדי, או לא ראויות.
העובדה המפתיעה היא שהרבה מהכאב שאנחנו נושאות בכלל לא התחיל בנו...
מהו פצע נטישה?
במהלך השנים, ליוויתי נשים וגברים שחיים ללא עורף משפחתי - כאלה שנשארו לבד דווקא כשציפו שיישארו איתם.
לפעמים זו הייתה אמא שעזבה רגשית, אבא שלא ראה, בן או בת זוג שנעלמו.
לפעמים זו הייתה תחושת נטישה שהחלה הרבה לפני שנולדת -
פצע שעבר אלייך מדור לדור, שפת גוף שנשמרה גם כשלא הכרנו את הסיפור.
יש משהו מבלבל במרחב הזוגי.
אנחנו נכנסות אליו עם לב פתוח, מבקשות קרבה, אהבה, שייכות - אבל דווקא שם, במקום הכי חשוב לנו, מתעוררים לתחייה הפחדים הכי עמוקים שלנו.
אם את מזהה את עצמך במאבק הזה - את ממש לא היחידה שמתמודדת עם זה...
רבות ורבים מאיתנו נכנס לקשר רומנטי כשאנחנו נושאים בנו זיכרון של פרידה לא מעובדת, של נתק רגשי מוקדם, של פצע שלא קיבל מענה.
איך שהקשר נהיה משמעותי, הפצע הישן מתעורר,
הילדה הפנימית מגיבה - והמבוגרת נאלמת דום. מה שיוצא זה שהקשר אז מתמלא בילדים שנעלבו, במקום בבני זוג שמחזיקים אחד את השנייה.
הבלבול בין צורך אמיתי לבין חרדת הנטישה יוצר מעגל תלות, ולא מערכת יחסים מאוזנת.
זה מה שקורה במרחבים לא מובחנים, כשהאחר הופך מבן זוג ל"שטח אש" של הילדות שלנו.
אנחנו מחזיקים את הקשר, אבל בעצם מבקשים שיחזיקו אותנו.
איך טראומה ישנה מופעלת בקשר זוגי ?
פצעי נטישה לא רק פוגעים באמון שלנו באחרים, הם פוגעים באמון שלנו בעצמנו.
הם יוצרים סדק בשייכות, בפנים, במקום הכי עמוק.
רבות ורבים מהאנשים שאני פוגשת מתמודדים עם:
חרדה מנטישה או פרידה.
קושי לסמוך על אחרים.
תגובות רגשיות חזקות לאירועים 'קטנים'.
התפרצויות כעס בלתי נשלטות.
מחשבות חודרניות או פלשבקים.
צורך מוגבר בשליטה.
תחושת בדידות גם כשיש אהבה.
תחושת ניתוק או קהות רגשית.
בושה, אשמה, עייפות, חוסר ערך.
אם את מזהה את עצמך כאן - את לא לבד.
הקשר שלכם יכול להפוך לעוגן רגשי - גם אם לא היה לכם כזה מעולם.
הפחד שמתחפש לכעס
רותם וענבר (השמות שונו ) הגיעו לטיפול בקונסטלציה זוגית אחרי ריב סביב החלטה שהגדירו כ"לא מהותית": רותם נסע לסופ"ש עם חברים בלי לשתף את ענבר מראש בתוכניותיו.
כששאלתי את ענבר מה קורה לה כשבן הזוג שלה עוזב והיא לא יודעת מתי הוא חוזר, היא החלה לדמוע.
סיבת הדמעות העמוקה כלל לא היתה רותם, אלא אמא של ענבר שנטשה כשענבר הייתה בת 8 והותירה אותה ואת אחיה עם אביהם ללא הסבר כשעזבה את הבית.
הכאב של ילדה שלא נספרה, נשמע כמו אישה שדורשת: "למה לא שיתפת אותי?".
ענבר נפלה למצב הישרדותי, בו מסתתר פחד.
פחד מבלבל אותנו.
הוא גורם לנו להילחם במקום לבקש,
להיסגר במקום להסביר,
להפוך את בן הזוג לאויב - רק כי הוא התקרב מספיק כדי לגעת בפצע.
כך יוצא שהקשר שרצינו שירפא אותנו - הופך לזירת הישרדות.
איך נזהה תגובה ילדית בקשר?
מי מגיב כאן - הילדה שבי, או המבוגרת שאני היום?
האתגר שלנו הוא היכולת לזהות מתי אני מגיבה מתוך מקום ילדי ולבחור לא להשליך את הכאב הזה על בן/בת הזוג שלי - לא מתוך ניתוק, אלא מתוך החזקה עצמית.
ריפוי עמוק יוכל להתחיל כשנפסיק לתרגם כל כאב זוגי ככישלון של הקשר, ובמקום זאת נתחיל לזהות את השורשים העמוקים שלו.
תזכרו את זה: התגובה הרגשית היא אמיתית - אך לא תמיד שייכת לכאן ועכשיו...
כשאני תוקפת, נעלבת, מתנתקת או נשברת - ייתכן שזו בכלל לא אני הבוגרת, אלא הילדה שבי שמופעלת.
פה נבקש לעצור, רגע לפני שהפצע מדבר במקומנו ונשאל:
האם אני מגיבה לבן/בת הזוג שלי - או שאני פונה, דרכם, למישהו אחר שלא היה שם פעם?
האם אני נאמנה למה שקורה עכשיו או נשאבת למה שלא קרה אז?
"Pain does not always dissolve on its own or diminish with time. Even if the story lies submerged in years of silence - fragments of memory and sensation can live on."
(Wolynn, M. (2016). It Didn’t Start With You: How Inherited Family Trauma Shapes Who We Are and How to End the Cycle. New York: Viking.)
גם אם מקור הסיפור טמון בשתיקה רבת שנים -
שברים של זיכרון ותחושה יכולים להמשיך ולחיות.
מערכת העצבים זוכרת, הגוף מגיב, ואז בן/בת הזוג, שמעולם לא פגעו, ירגישו כאילו שהם הסכנה הגדולה ביותר.
הזוגיות שלנו היא לא לוח חלק.
אנחנו נכנסים לקשר עם חוויות עבר לא גמורות, עם פצעים של ילדות, עם פרידות שלא עוכלו, וגם עם טראומות משפחתיות שעברו מדור לדור מבלי שנהיה ערים להם.
פצעי נטישה ובגידה לא תמיד מתחילים בזוגיות, אך הם תמיד מבקשים ממנה מענה.
כשאת מגיבה חזק מדי זה סימן שמשהו עמוק בך מבקש שייראו אותו
ייתכן שאת חושבת שאת מגזימה, דרמטית, קשה מדי, אך מתחת לרגש הזה יש סיפור שלא סופר.
שנים של מאבק
על שייכות,
על נראות,
על תחושת ביטחון שלא התאפשרה בזמן
וזה מתפרץ לך בקשר -
כשהוא מתרחק, ואת מיד מרגיש לבד;
כשהוא נעלם לתוך עצמו, ואת מרגישה שהנה אוטוטו כבר עוזבים אותך;
כשאת לא מצליחה להסביר למה את כל כך נסערת;
הגוף שלך זוכר,
הלב שלך זוכר.
האם את שואלת את עצמך: למה אני כל כך פוחדת שינטשו אותי, גם כשבן/בת הזוג רק עסוקים לרגע?;
למה אני נמנעת מקרבה - דווקא כשמתקרבים אליי באהבה?; למה קשה לי להאמין שמישהו יישאר - גם כשהוא נשאר?
דעי שאלה שאלות של ריפוי עמוק!
אני מציעה לקחת כמה דקות הפסקה מהקריאה הרציפה של המאמר ולהרהר בשלוש השאלות הבאות,
כדאי ממש לכתוב לך את התשובות על דף נייר:
איפה אני ממשיכה לבגוד בעצמי - רק כדי שלא יינטשו אותי שוב?
האם אני מוותרת על קרבה כדי להרגיש בשליטה?
איזה חלק בי זקוק שיראו אותו - לפני שהוא שוב מתפרץ?
איך מתחיל ריפוי בקשר?
הבחירה שלא להגיב מהפצע - אלא לשהות לידו
"כשאנחנו מוציאים מישהו מהסיפור, אנחנו נקשרים אליו עוד יותר. אהבה אינה סובלת הדרה"
"When we exclude someone, we become entangled with them. Love doesn’t tolerate exclusion."
(Hellinger, B. (2001). Love’s Hidden Symmetry: What Makes Love Work in Relationships. Zeig, Tucker & Theisen.)
לפעמים, הדמות שאנחנו מנסים להרחיק מהזיכרון היא בדיוק זו שממשיכה לנהל אותנו מבפנים.
נמצא שם לרוב את הילדים שחוו נטישה כלשהי.
הם לא רצו להבין את ההקשר, לא ביקשו לראות תמונה רחבה; הם רק רצו שמישהו יהיה שם, יישאר איתם.
קונסטלציה מראה לנו שוב ושוב שהפצעים והכאבים הרגשיים שאנחנו חווים בהווה מעידים על העבר, על פצעי ילדות ופצעים שעברו בשושלת שלנו, מישהו במערכת שלך לא קיבל מקום בעבר.
כשאנחנו רואים את זה סוף סוף,
משהו בתוכנו נרגע ומתחיל להתארגן מחדש,
לחזור למקום הנכון לו.
אפשר להשתחרר.
בפעם הבאה שתרגישי מוצפת בקשר -
נסי להישאר עם ההצפה כמה רגעים לצורך התבוננות והכרה בקיים.
כשתרגישי מוצפת שאלי עצמך את השאלות הבאות:
מה בי רוצה לברוח?
מה בתוכי לא נסבל ברגע הזה?
אם תישארי רגע אחד נוסף - אולי ייחשף בך מקום חדש. כזה שלא בורח ולא נעלם.
כן! זה מאתגר מאוד לפגוש את עצמנו בנוכחות כזו, אך שם מתחיל הריפוי.
זו גם אחת הסתירות הכי עמוקות בזוגיות:
אני משתוקקת לקרבה - אך כשמישהו באמת רואה אותי, אני בורחת.
"הפחד העמוק ביותר שלנו הוא לאבד את עצמנו בנוכחות של אחר - ובו זמנית, שם אנחנו גם הכי חיים"
“We are most afraid of losing ourselves in the presence of another, yet we are also most alive in the presence of another.”
(Perel, E. (2006). Mating in Captivity: Unlocking Erotic Intelligence. HarperCollins.)
לפעמים, כל מה שצריך זה חיבוק - ולפעמים, חיבוק הוא בדיוק מה שמפחיד אותנו. דווקא בפחד נמצא הסיכוי להרגיש הכי חיה.
אם רק נישאר.
שימי לב למה מתעורר בגופך כעת:
איפה זה פוגש אותך בגוף? האם יש אזור שמתקשה לנשום? שנדרך?
האם זה בחזה? בגרון? בלסת? איך הגוף מספר את הסיפור - עוד לפני שהמילים מגיעות?
האם הילדה שהיית מרגישה מוכר כאן? מה הוא/היא היו צריכים לשמוע?
מה יקרה אם לא תעני מיד? אם תבחרי להרגיש - לפני שתגיבי?
האם אתה יכולה להחזיק את הפצע הזה, מבלי שהוא ינהל אותך?
אם את מרגישה שהלב שלך מגיב כאן - זו הזמנה לא להישאר עם זה לבד.
המפגש הטיפולי הוא מקום שאפשר בו לראות את הפצע מבלי שהוא ינהל את הקשר. אפשר ללכת יחד מבלי לוותר על עצמנו.
לקריאה והעמקה נוספת, כדאי לקרוא:
Wolynn, M. (2016). It Didn’t Start With You: How Inherited Family Trauma Shapes Who We Are and How to End the Cycle. New York: Viking.
Hellinger, B. (2001). Love’s Hidden Symmetry: What Makes Love Work in Relationships. Zeig, Tucker & Theisen.
Perel, E. (2006). Mating in Captivity: Unlocking Erotic Intelligence. HarperCollins.
סיון אבני - מטפלת בקונסטלציה זוגית.
מלווה אנשים, זוגות והורים החיים ללא עורף משפחתי תומך.
תגובות