כשאין על מי להישען במשפחת המוצא
- סיון אבני
- 18 באוק׳
- זמן קריאה 3 דקות
עודכן: לפני יומיים
מה קורה כשמי שאמור היה להיות שם בשבילנו לא היה? ואיך אפשר לבנות תחושת שייכות, גב ויציבות מבפנים, דווקא כשאלה לא עברו אלינו מדור לדור?
זוגיות היא מקום שבו הכול נבחן מחדש: אמון, גבולות, הדדיות. אבל בלי עורף פנימי – הקשר נאלץ לשאת את מה שלא שייך לו. הטיפול הזוגי שאני מציעה מתבונן בדיוק בנקודה הזו: איך לא להביא לתוך הקשר את מה שלא קיבלנו, ואיך לבנות בתוכנו גב רגשי שמאפשר אהבה שאינה תלויה בתיקון.
"אני לבד בזה"
זה לא שאנשים כאלה חלשים - להפך, הם לרוב דווקא מהחזקים. מצליחים, אחראיים, נראים מתפקדים מאוד מבחוץ. אבל בפנים יש שקט מסוג אחר - שקט שמכביד ואומר שאין לי באמת על מי להישען.
כשהכול מתערער - אני זו שמחזיקה, כשהלב נשבר - אני זו שאוספת את עצמי, כי אין מי שיעשה את זה בשבילי.
אין שיחה שמרגיעה, אין מבט שמחזיק אותי, אין עורף.
לפעמים הכי כואב זה שגם את הכאב עצמו, אני נושאת לבד, כאילו אין מקום שבו מותר להתעורר לתוך חולשה.
זה לא רק שאין עזרה - זו היעדרות מערכתית. חוסר נוכחות של מישהו שהיה אמור להיות שם לפנַי - ולא היה.
מה באמת חסר כשאין עורף משפחתי?
כשאין עורף משפחתי, חסרה התחושה שמישהו גדול ממני מחזיק את החיים.
שהייתה מסירה, שהייתה נתינה, שהיה מי שאפשר לי להיות רק ילדה.
כשזה לא קרה, משהו בתוכי התהפך מוקדם מדי - והפכתי להיות מי שמחזיקה אחרים, במקום להישען. עם השנים, זה מתגלגל הלאה, אני עדיין מחזיקה לבד - גם בזוגיות, גם בהורות, גם בתוך עצמי.
התחושה ממשיכה לפעול מתחת לפני השטח. אצל גברים זה מתבטא לעיתים בעומס אחריות שאין לו סוף. אצל נשים - בתחושת ערנות מתמדת וחוסר מנוחה פנימי. אצל שניהם השורש זהה: אין עורף פנימי, ואז הקשר הזוגי, שאמור להיות מקום של הדדיות, הופך למקום שמנסה לפצות על מה שלא התקבל. הציפייה היא שבן/בת הזוג אמורים לדעת לבד, להבין בלי שנבקש. כך נוצרת מערכת יחסים שמבקשת תיקון, במקום מערכת יחסים שבונה קירבה אמיתית.
הסדר של האהבה
ברט הלינגר אבי הקונסטלציה המשפחתית, ניסח שלושה עקרונות פשוטים שמאפשרים לאהבה לזרום:
מי שבא קודם - נותן.
מי שבא אחריו - מקבל.
כל אחד שייך - גם אם נעדר, גם אם פגע, גם אם נשכח.
אבל כשאהבה לא זרמה מדור לדור - כשהנתינה לא הגיעה אלינו - נוצר חוסר חוסר בתדר, ברצף, בשורש, והחוסר הזה לא נעלם, הוא מחפש ביטוי בזוגיות, בהורות, ובאופן שבו אנחנו נושאים את עצמנו בעולם.
תרגיל קונסטלציה: יצירת גב פנימי
עמדו יציב, עם הפנים קדימה. נשמו עמוק. שימו לב לגוף - במיוחד לגב.
איך הוא מרגיש?
עייף? מתוח? מחזיק הכול לבד?
כעת בדמיון הזמינו דמות אחת מהשושלת שלכם לעמוד מאחוריכם.
זה יכול להיות אבא, אמא, או מישהו קדום יותר (לא כאדם, אלא כנוכחות של חיים שעברה דרכו) אמרו בלב או בקול:
"אני רואה אותך.
אני לא נושאת את הכאב שלך.
אבל את החיים – אני לוקחת
ומרשה לעצמי להישען."
נשמו עמוק ושימו לב אם משהו השתנה בגוף... יכול להיות שהקול הפנימי התרכך, אולי הגב נרפה במעט.
שלב שני -אמירת משפטים מרפאים
משפטי ריפוי נועדו לחדש את הזרימה של החיים בתוכנו. בחרו אחד מהבאים, חזרו על המשפט שש פעמים בקול. בין משפט למשפט קחו נשימה עמוקה והמתינו מספר שניות.
"אני הילדה אתם ההורים. אני משאירה את הכאב אצלכם".
"אפילו שלא היה לי עורף משפחתי שתמך בי - אני בונה בתוכי גב חדש".
"אני משחררת את מה שלא שלי לשאת. את החיים אני לוקחת".
החזרה על המשפט לא נועדה לשכנע, אלא כדי לאפשר לגוף שלך להאמין מחדש.
שימו לב לטון ולמקצב הדיבור שמשתנים בין פעם לפעם.
זוגיות - המקום שבו הכול מתגלה מחדש
במערכות יחסים החוסר בעורף משפחתי תומך הופך לעומס רגשי סמוי:
בן/בת הזוג עלולים להפוך למושיע, או לאכזבה מתמדת. במקרים אחרים
בן/בת הזוג עשויים לצפות שיראו אותם סוף סוף. ואז בהורות נולד רצון עצום להעניק - אך בלי משענת פנימית יציבה.
זוגיות בריאה לא נועדה לרפא את העבר. היא יכולה להיות המקום שבו אנחנו רואים את הדפוס - ובוחרים אחרת. הקשר הוא מראה, לא תיקון. האחר הוא בן ברית, לא הורה חלופי.
ריפוי עמוק קורה כשהאחריות חוזרת הביתה - אליי.
תנועה חדשה מתחילה מהסכמה פשוטה! לא חייבים לסלוח, אין הכרח "לסגור מעגל".
אפשר פשוט להסכים להפסיק להחזיק את מה שלא שלנו ולהתחיל להחזיק את עצמנו.
להסכים לקחת את החיים. להסכים לשייכות – גם אם לא הייתה. להסכים לבנות גב חדש, מבפנים.
סיון אבני - טיפול בקונסטלציה זוגית.
תגובות