המושג העברה בין דורית מתייחס לדפוסי פעולה ומחשבה שמשתחזרים מדור לדור במשפחה; מה שאנו לומדים בבית הורינו ברבות הימים נשחזר עם ילדינו. את מה שלמדנו בילדותינו מהמשפחה בה גדלנו נעביר הלאה למשפחה שנקים. הכוונה היא גם לאיך אנו תופשים מהם קשרים משפחתיים - איך מתנהגים במשפחה, איך אנו תופשים את מקומו של הגבר ואת מקומה של האישה בזוגיות בהורות ובמשפחה הרב דורית, את תפקיד הילדים וכיוצ"ב, כמתואר בפתגם חז"ל "מעשה אבות סימן לבנים".

​

דינמיקה של העברה בין דורית מופיעה רבות כנראטיב במקורות היהודיים. כך למשל - הציווי התנ"כי "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְהוָה לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם"[שמות י"ג; ח'] הוא סוג של העברה בין דורית של טראומה, כך גם : "אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה"[ירמיהו ל"א; כ"ח].

בעוד שהציטוט הראשון נחשב להעברה בריאה - מדברים ומעבדים את הטראומה ושואפים לתיקון מוסרי קדימה, הרי שהציטוט השני הוא העברה בין דורית של פתולוגיה, העברה לא בריאה - הדור הבא מושפע לרעה מאירועי הדורות הקודמים. לא נעשה עיבוד, לא נעשה ריפוי, שרשרת שושלתית בה כל דור פוגע ונפגע.

​

נבקש להבחין בין העברה בין דורית ישירה - דפוסי פעולה ומחשבה שספגנו מהורינו ובין העברה בין דורית תורשתית, שאינה מודעת ועוברת מדורי דורות וכאן אני מכוונת להעברה בין דורית של טראומה. 

​

 הגוף זוכר

​

העברה בין דורית של טראומות נחקרה ונחקרת ויש לה ממצאים ביולוגיים מוכחי-מעבדה בתחום שנקרא אפיגנטיקה שצובר עוד ועוד מידע מאז שאנו יודעים לרצף את ה DNA. האפיגנטיקה מצביעה על העברת מידע תורשתי-רגשי מדור לדור שנמצא על רצפי הDNA במה שנקרא RNA. כך למשל, בעקבות מחקרים רבים שנעשו ברחבי העולם עם נכדות לניצולות הרעב הכבד בהולנד בשנות ה50, נכדים ונינים לניצולי שואה ונכדים לחיילים ממלחמת וייטנאם, נמצא כי הללו פיתחו רמות גבוהות של קורטיזול המעוררות מגוון חוליי סטרס המאפיינים אנשים שחוו טראומה קיצונית, על אף שכלל לא היו שם (אלא הסבתות והסבים שלהם 3 -4 דורות קודם לכן). אם כן - העברה בין דורית של טראומה היא תורשתית בדיוק כמו צבע עיניים וגובה. הגוף זוכר טראומות ומעביר את המידע בתורשה מדור לדור. יחד עם זאת, יכולים להתקיים שינויים בתאי RNA ומכאן שאנו יכולים על ידי ריפוי הטראומה בעצמנו ותוכינו - לא להעביר אותה הלאה לדורות הבאים.

​

היסטוריה טראומטית

​

קונסטלציה משפחתית היא שיטה תרפויטית שעיקרה ריפוי ההעברה הבין דורית.

הרעיון המרכזי בקונסטלציה הוא: מה שטרם התגלה, מה שהוסתר או מי שהוסתר - שולט בשדה הטראומה המשפחתי. מי שהוגלה, הוחרם, הוכחש, נודה - שולט במערכת המשפחתית מדור לדור. כך למשל, אלה שברחו, שעזבו, שנטשו, שהיגרו - נותרו מעורבבים ברגשותיהם ובתודעתם עם אלה שנותרו מאחור.

לדוגמא - הסימפטום המוכר של אשמת השורד:

אנשים רבים ששרדו את אימי השואה, קרבות, אסונות טבע, סוחבים איתם לאורך חייהם רגשות אשם כבדים על כך שהם ניצלו ואילו יקיריהם נספו. הרגשת אשמה על כך ש"את הטובים לקחו" או ש"אילו הייתי עושה יותר הם היו ניצלים". תחושת האשמה הזו הרובצת על נשמתו של השורד, מחלחלת ומשפיעה על כל מערכות היחסים שלו, קודם כל פנימה - על הדימוי העצמי, הביטחון העצמי, האהבה העצמית, והחוצה - אל מערכות היחסים הזוגיות, ההוריות החברתיות והעסקיות.

​

סיפור שממחיש איך מתבצעת העברה בין דורית של טראומת הלם קרב:

​

1914 - 1918 המלחמה הגדולה - מלחמת העולם הראשונה מטלטלת את האנושות בכל רחבי העולם. מיליוני חיילים ואזרחים נהרגים בקרבות מודרניים שלא נודעו קודם לכן. מיליוני חיילים מקבלים הלם קרב ואינם מסוגלים לשוב ולהילחם.

נשים שמשרתות כאחיות עוברות בין החיילים הללו ונותנות להם נוצה לבנה שמשמעה שיש לפנותם.

החיילים הללו מפונים משדה הקרב, מתוייגים כפחדנים.

הם שבים לביתם עם התווית החדשה "פחדן".

הם סובלים מפלאשבקים, לא מצליחים לישון בלילות, לא מצליחים לתפקד בימים. לעתים מתכנסים בעצמם, בפעמים אחרות מתפרצים בזעם.

עד מהרה הם מקבלים תווית חדשה - משוגעים.

מה היתה הברירה שלהם? איך יכלו לטפל בעצמם? - רבים מהם פנו לאלכוהול כדי לברוח. לברוח מהבית שאליו חזרו וגילו אישה משוחררת, לברוח מהילדים שאין להם סבלנות אליהם, לברוח מהסטיגמות שהדביקו להם - של פחדנים ומשוגעים. 

ואז חולפות כמה שנים ושוב מלחמה...

הפעם אלה הילדים שלהם שנקראים אלי קרב.

​

1939-1945 מלחמת העולם השנייה - שוב זעזוע בקנה מידה גלובלי. שוב - מיליונים חווים הלם קרב, אלא שעדיין אף אחד לא יודע שזה מה שזה, ולכן גם אף אחד לא יודע איך לטפל בזה...

משהסתיימה המלחמה שבו מיליוני חיילים וטרנים הביתה ושוב כמו אבותיהם לפניהם - אין להם עם מי לדבר, הם מרגישים בודדים בתוך סיוטי הפלאשבקים. ושוב, דור שלם של אנשים שאין מי שיטפל בהם מוצאים עצמם בורחים מהמציאות - אל אלכוהול ותרופות ממסכות מציאות... הם יושבים בפאב שעות ארוכות, ימים ולילות, נפגשים עם וטרנים כמותם ובעזרת האלכוהול הם יכולים לדבר, למצוא שם אוזן קשבת של מי שמזדהה עם מצבם. רבים רבים מהם יהיו אלכוהוליסטים, דור שני לאבות אלכוהוליסטים.

נשותיהם לא מבינות אותם, הן מתלוננות על הגברים "הוא כל היום יושב בפאב", "לא מעניין אותו שום דבר חוץ מהחברים שלו בפאב"...

כך דור נוסף של גברים שחוו את טראומת המלחמה יוצאים הדפוקים בסיפור הזה...

​

ואז בא תורו של הדור השלישי - מלחמת וייטנאם 1959-1975 גובה כ-4 מיליון הרוגים. מחקרים שנעשו בארה"ב בקרב וטרנים מצאו שיותר חיילים נפגעו מתסמונת "אשמת השורד" מאשר הרוגי המלחמה. 

​

תסמונת אשמת השורד ממשיכה, דור שלישי בתוך מאה שנה.

הקשר בין הנופלים ואלה ששרדו ממשיך, עוד דור ועוד דור של אנשים שתת המודע שלהם מאמין שהמתים היו הטובים ושאלה ששרדו אינם ראויים לחוות אושר, להקים משפחה, להתפרנס, להצליח.

האמונה שהחבר'ה הטובים מתו מובילה לרגשות תיעוב עצמי, לעישון ושתיה של חומרים משני תודעה, לאלכוהול ולסמים.

​

במלחמת וייטנאם אנשים שבו בתוך 72 שעות מזירת הקרבות לבתיהם בארה"ב. זה לא היטיב עמם... הם לא היו מוכנים להיות בשום קשר אינטימי, הם עדיין נרדפו מאימת המלחמה, לא היו מוכנים רגשית לתפקד כמאהב, כאבא, כסבא.

עוד דור התווסף למעגל הטראומה.

אלה לא רק החיילים הוטרנים אלא גם בני ובנות הזוג שלהם, ההורים שלהם, האחים שלהם, הילדים שלהם.

דורות שלמים של אנשים שהרגישו בילדותם ש"אמא לא היתה שם לצידי", ש"אבא לא הקריא לי סיפורים ולא שיחק איתי". כשנברר עמם מה היה שם, מה קרה להורים שלהם שלא איפשר להם להיות בקירבה לילדים, תמיד יש שם סיפורי מלחמה והישרדות.

האבות חזרו מהמלחמה פגועים ולא יכלו לתרום למשפחה, הם שתו ועישנו ונחשבו למשוגעים.

האימהות היו במוד הישרדותי, הן עשו כל מה שאפשר רק כדי לשרוד ולקיים את המשפחה.

לא הייתה להן פנויות למשחקים ולסיפורים לפני השינה.

שלושה דורות שעוצבו בידי הטראומות של המלחמות הגדולות במאה העשרים.

​

את הסיפור האמריקאי הזה אפשר לקחת לישראל ולראות איך הטראומה הבין דורית של אשמת הניצול עוברת כחוט השני בין הדורות מאנשים ששרדו פוגרומים אל מלחמת העולם הראשונה אל השואה אל מלחמת העצמאות וממנה אל הפיגועים והמלחמות והמבצעים. אנחנו מדינה שספוגה בטראומת מלחמות, באשמות השורדים. גם בישראל 2022, עדיין אנו מתקשים להכליל ולחבק את השורדים, את הפוסט-טראומטיים. עד היום, אנחנו עדיין מסתכלים על פוסט-טראומטיים כאשמים. גם היום עדיין רבים מהם אינם מאובחנים, אינם מטופלים, רבים מהם - הם אנחנו. 

​

מה עושים עם זה?

​

מטפלים בפצעי הטראומה כדי שלא נעביר אותה לדורות הבאים. 

כשאנחנו יכולים לראות את הטראומה, לראות את המקור של הטראומה, לגלות מה הגלגלים שמניעים אותה בין הדורות, נפתח בנו פתח לריפוי בתוכינו.

אנחנו לא יכולים לשנות את העבר. אנחנו יכולים לשנות את ההסתכלות שלנו על העבר. 

​

הקונסטלציה המשפחתית שפיתח ברט הלינגר מציעה לנו להשלים עם העבר - בעיקר עם העבר הלא-מודע הבין-דורי.

הקונסטלציה המשפחתית מאפשרת לנו הצצה אל הטראומות הבין-דוריות שממשיכות להשפיע עלינו למרות שהן שייכות לדורות קודמים במערכת המשפחתית. אנו יכולים לראות את העול הכבד שנשאו הורינו הקדומים ומתוך כבוד לחייהם להחזירו להם, כבעלי החזקה על העול ולהשאירו עמהם באופן שינקה מאיתנו רובדים של טראומות שהחזקנו בתוכינו מדורי דורות. 

​

ברט הלינגר אמר:

"כל יום הוא מתנה

כשאנו מקבלים את החיים כמתנה לא ידועה, כוחינו עולה אפילו למול הפחד והמוות.

כשאנחנו אומרים לחיים - כן! אנחנו מפסיקים את השיח הישן המייחל לשינוי העבר.

כשאנו מפסיקים, דלת נפתחת ומזמינה אותנו להכנס. או-אז אנו הופכים לחופשיים, כשאנחנו מכבדים את המחיר שהורינו הקדמונים שילמו כדי להעביר הלאה את מתנת החיים.

כשאנו אומרים כן לחיים, אנו מסירים את הדרכים חסרות הרחמים ששמרו עלינו תקועים בסיפורים הישנים, בשיחות הישנות. אנחנו צועדים בדרך-חדשה לא-ידועה ופגיעה - ושם החסד פוגש בנו".

​