סליחה בזוגיות: שפה של קשר, לא רק של מחילה
- סיון אבני
- 26 בספט׳
- זמן קריאה 3 דקות
עודכן: לפני 3 ימים
אני לא זוכרת מתי בפעם הראשונה ביקשתי סליחה ממישהו שאהבתי באמת אבל אני זוכרת היטב שלא ידעתי איך לעשות את זה, כי בבית שבו גדלתי לא היו שיחות של תיקון. רק שתיקות.
השתיקות של אמא שלי לא היו שקט - הן היו ענישה ב"לא מדברת איתך", אני הרגשתי את זה כמו חרם עליי.
כשנעלבתי, או בכיתי, או העזתי להתקומם נדרש ממני דבר אחד בלבד: לבקש סליחה. זה היה תהליך חד סטרי - הילדה מבקשת סליחה מהוריה. ההורים עצמם, הגדולים, מעולם לא ביקשו סליחה מאיתנו הילדות. הפרשנות שלי אז היתה שגדול לא מבקש סליחה מהקטן כי זה אקט של השפלה.
גם ביניהם עצמם לא היו אמירות סליחות, כן היו משקעים, היו התחשבנויות. דינמיקות של כוח, חידלון רגשי, ונקמנות סמויה.
בבית הוריי למדתי שלסלוח פירושו להפסיק להתנגד, שלבקש סליחה זו דרך לשדר שהפסדתי.
סליחה היא תנועה במערכת. אם היא לא קרתה בבית - יהיה קשה ללמוד אותה לבד
פצעי ילדותנו לא מתפוגגים בבגרות והם ממשיכים לדור בתוכנו גם בקשרים הזוגיים שלנו, הם פשוט מתארגנים מחדש. הקשיים הכי עמוקים בזוגיות הם לעיתים קרובות המשך ישיר של פצעי ילדותנו כשהמילים שלא נאמרו אז בעבר - מנהלות אותנו בכאן ועכשיו. כך, כל אחד מבני הזוג מביא איתו סיפור לא מדובר של פגיעוּת, כעס, התכנסות או שתיקה. כשהפצע נלחץ (בדרך כלל על ידי האדם הכי קרוב לנו) אנחנו נחזור לתנועות המוכרות:
נעלב ולא נבקש מגע.
נפגע ולא ניגש.
נקווה שהזמן יתקן, ואז נגלה שהמרחק רק גדל.
סליחה בזוגיות מתוך קשר פנימי
במערכות יחסים שמבוססות על תלות, הסליחה נדרשת מהר מדי:
“תגיד שאת מצטערת.”
“נו, אתה סולח לי?”
“בואי נעבור הלאה.”
למעשה סליחה אמיתית מתאפשרת רק כשיש מרחב פנימי יציב, רק כשאני יכולה להרגיש את עצמי גם כשפגעתי, וגם כשנפגעתי. כשהזהות שלי לא מתמוטטת מהטעות שלי - ואני יכולה לקחת עליה אחריות מבלי להיכנס לבושה או להתכווץ לריצוי.
כשזה קורה, הסליחה אינה רק רגש, היא תנועה מערכתית שמביאה הכרה, שמציבה גבול,
שמזמינה תיקון - לא דרך דרישה, אלא דרך הסכמה פנימית. כדי שתהיה סליחה כזו נדרשים שלושה תנאים בסיסיים:
יכולת להכיר בפגיעה בלי להצטדק : "זה לא משנה אם התכוונתי או לא. ראיתי שפגעתי".
יכולת להרגיש את עצמי גם כשאני מתנצל או מוחל: "אני לא מאבד את ערכי או את עצמי בתוך הסליחה".
הבנה שהסליחה אינה מוחקת את העבר, אלא מאפשרת עתיד אחר: "אני לא שוכחת - אני פשוט לא מחזיקה בזה יותר".
זה תהליך שמתרחש לא רק באדם, אלא בין האנשים, וזה מה שעושה אותו כל כך עדין וכל כך עוצמתי.
סליחה בין אנשים שגדלו בלי סליחה - היא מעשה ריפוי בין-דורי
מי שגדלו בבתים רעילים לומדים לזהות את הסליחה עם השפלה. הם מתבלבלים בין לקיחת אחריות לבין אובדן ערך. בין פיוס אמיתי לבין חנופה. לכן, כשהם מתחילים תהליך של סליחה בזוגיות - הם בעצם מחוללים תנועה שלא קרתה במשפחה שלהם מעולם. לא סתם זה כל כך קשה, ולא סתם זה כל כך מרפא...
אם קשה לכם לבקש סליחה - אולי אתם הראשונים במערכת שעושים זאת
אם קשה לכם לסלוח - אולי לא קיבלתם אף פעם סליחה אמיתית.
אם אתם מפחדים לסלוח - אולי בתוך המערכת שלכם, הסליחה הייתה תמיד ויתור, לא בחירה.
זה לא חייב להיות כך. אפשר ללמוד סליחה אחרת. סליחה שלא מכחישה את הכאב - אלא רואה אותו. סליחה שלא שותקת אותו - אלא מחזירה לו מקום.
אם את או אתה חווים קושי להחזיר את האהבה לקשר אחרי פגיעה, אם הסליחה נתקעת, אם הכאב חוזר שוב ושוב - זה לא סימן שהקשר לא טוב, זה סימן שמשהו בתנועה המערכתית זקוק למבט. המפגשים שאני מציעה פותחים בדיוק את המרחב הזה: לראות, להבין, להרגיש - ולנוע מחדש.
סיון אבני - טיפול בקונסטלציה זוגית.
אני מצטערת שפרסמתי את זה ברשת, אבל אין לי ברירה אלא למלא את הבטחתי לד"ר אפאטה, מטיל הכישופים רב העוצמה שעזר לי להחזיר את בעלי לשעבר, שכבר נעדר שבועיים בלי להיפרד ממני. חוויה כל כך כואבת עבורי, כי הוא אהבתי הראשונה וחיי סובבים סביבו, אבל כשהוא עזב אותי למען אישה אחרת, הזלתי דמעות וניסיתי הכל כדי לשכוח אותו, אבל עמוק בליבי זה היה כל כך בלתי אפשרי, כי אהבתי אותו כל כך למרות הכאב שממנו סבלתי. ערב נאמן אחד קראתי תגובה על ד"ר אפאטה, מטיל כישופים רב עוצמה שיכול לעזור להחזיר אהוב לשעבר או לאחד בית שבור ועוד. בהתחלה זה היה כמו בדיחה, כי אף פעם לא האמנתי בקסם. וד"ר אפאטה מוכיחה את עצמה בפניי בכך שהיא מביאה את בעלה…