אוטוטומיה - איך טראומה בילדות משפיעה על הזוגיות שלנו ואיך אפשר להירפא יחד

לפעמים זה לא הפחד מהפרידה שמרחיק אותנו, אלא הזיכרון של הילד שנשאר מאחור.

פעם, כדי לשרוד, השארת חלק ממך מאחור. היום, בזוגיות, את מרגישה שמשהו חסר אבל לא מבינה מה. אולי זה בדיוק החלק ההוא שמבקש לחזור הביתה.

קיראו את המאמר החדש שלי על אוטוטומיה רגשית, טראומה בין־דורית, וריפוי מתוך אהבה.

איך טראומה בילדות ממשיכה לעצב את הזוגיות הבוגרת שלנו?

יש רגעים בזוגיות שבהם את/ה מרגיש/ה שאת לא באמת את. שאת מדברת, מחייכת, נוגעת, אבל משהו בתוכך לא שם. כמו גוף שנשאר, אבל הנשמה שלו כבר מזמן ברחה למקום בטוח.

הרגעים האלה שבהם את קופאת, משתתקת, או שוב מוותרת כדי לא "לאבד את הקשר", הם לא עדות לחולשה, להיפך! הם עדות לעוצמה עתיקה: מנגנון ההישרדות שלך.

אותו מנגנון שידע פעם להציל אותך, גם אם היום הוא כבר מציל אותך מעצמך.

המשוררת הפולניה ויסלבה שימבורסקה קראה לזה 'אוטוטומיה' = היכולת להינתק מעצמך כדי לשרוד.

---

אוטוטומיה / ויסלבה שימבורסקה

בשעת סכנה מלפפון-הים נחלק לשניים:

עצמי אחד שלו הוא מפקיר כטרף לעולם,

עם השני הוא בורח.

נחלק בפתאום לאובדן וישע,

למה שהיה ולמה שיהיה.

באמצע גופו של מלפפון-הים נפערת תהום

ששתי גדותיה זרות מיד.

בגדה אחת מוות, בשנייה חיים

כאן ייאוש, שם תקווה.

למות במידה ההכרחית בלי להגזים,

לגדול כמה שאפשר מן השארית שניצלה.

אנחנו יודעים להתחלק, הו נכון, גם אנחנו,

אך רק לגוף וללחישה קרועה…

כאן לב כבד, שם non omnis moriar [לא אמות כולי]

רק שלוש מילים קטנות כמו שלוש נוצות נסיקה

התהום אינה חוצה אותנו,

התהום מקיפה אותנו.

---

מהי אוטוטומיה רגשית?

אוטוטומיה רגשית היא תגובה טבעית לטראומה מוקדמת: כשהכאב גדול מדי, חלק מהנפש “נחלק” כדי לשרוד. במערכות יחסים בוגרות, הפיצול הזה נוכח כקושי להישאר קרובים בלי להיבלע, או לשמור על עצמנו בלי להתרחק.

טיפול בקונסטלציה זוגית מאפשר לפגוש את שני החלקים; השורד והחי, ולאחד ביניהם באומץ ובאהבה.

---

הגוף שרד, הנפש נשארה מאחור

בטיפול זוגי אני פוגשת שוב ושוב זוגות שנראים יחד, אבל משהו ביניהם, או בתוכם, נשאר חצוי. לא פיצול זוגי, אלא פיצול הישרדותי.

ילדים שגדלו במשפחות רעילות, שבהן אהבה הייתה מותנית, שתיקה נחשבה ביטחון, והכאב נשמר בסוד, למדו גם הם את אמנות האוטוטומיה: להשאיר חלק מהם מאחור כדי להמשיך לתפקד.

הילד שנאלץ להיות בוגר מדי, איבד את הילד שבו.

הילדה ששתקה כדי לא לעורר סערה, איבדה את קולה.

בבגרות, בזוגיות, הם לא יודעים למה כל ריב קטן מרגיש כמו סכנה קיומית.

הגוף זוכר.

הנפש נחתכה פעם והיא עדיין מחפשת את הדרך להתאחות.

נחלקים לשניים: הפיצול הזוגי כתנועה הישרדותית

בני זוג שחוו טראומה בילדותם נעים לרוב בין שתי גדות:

• בגדה האחת; הפחד להינטש. נאחזים, מרצים, נעלמים אל תוך רצונותיו של האחר.

• בגדה השנייה; הצורך לברוח. נסגרים, מתנתקים, מתרחקים כדי לנשום.

זהו בדיוק הפער ששימבורסקה קוראת לו 'התהום'. הנפש חיה בשתי גדות - אחת שורדת, אחת מבקשת לחיות.

קונסטלציה זוגית מבקשת להחזיר תנועה אל מקום שבו הייתה קפיאה. לא לאחות מיד, אלא קודם לראות, באהבה ובלי שיפו, את שני החלקים. את זה ששורד, ואת זה שנשאר מאחור.

התהום שבינינו: מודל קונסטלטיבי להבנת פיצול זוגי

בזוגיות שנפגעה מטראומה מוקדמת, התהום אינה בין שני אנשים אלא בין שני מצבים של אותו אדם - מצב ההישרדות ומצב האהבה.

במונחים של עבודה מערכתית:

• במרכז התהום - ההיסטוריה הרגשית. שם טמון הילד הפנימי ששרד.

• בגדה הראשונה - העצמי המתפקד. זה שמדבר בשיחות, מתכנן, מוותר, מתנהל.

• בגדה השנייה - העצמי הפגיע. זה שחי על סף דמעה, שזוכר את הפחד.

העבודה הטיפולית היא לא לחצות את התהום אלא דווקא להכיר בה. לפי ברט הלינגר: "האהבה נובעת מהמקום שבו אנחנו רואים את מה שאי אפשר לשנות, ומסכימים בכל זאת לאהוב".

(Bert Hellinger, Love’s Hidden Symmetry, 1998)

כששני בני זוג מוכנים לראות לא רק זה את זו,

אלא גם את השברים שהביאו איתם מהעבר -

או אז נולדת אהבה בוגרת,

כזו שאינה תלויה בשלמות אלא ביכולת להכיל פיצול.

בגישת המובחנות, ריפוי קורה כשאדם לומד לא רק לשרוד את הקשר, אלא להיות בו נוכח מבלי לאבד את עצמו.

זו למידה של תנועה חדשה - להרגיש את הכאב מבלי לקרוס לתוכו, להישאר בקשר מבלי להיעלם.

לפעמים, ברגע קטן של שקט בקליניקה, אני רואה את זה קורה:

הגוף מתרכך, הנשימה חוזרת,

והמבט של אחד מבני הזוג פוגש את עיניו של האחר -

בלי הגנות, בלי היסטוריה, רק הכאן ועכשיו.

זו הלחישה הקרועה שהופכת לקול.

---

שלוש שאלות להדהוד עצמי

1. איזה חלק בי השארתי מאחור כדי לשרוד את הילדות שלי?

2. איך החלק הזה מופיע בזוגיות שלי היום?

3. האם אני מעז/ה להושיט לו יד - לא כדי להציל אותו, אלא כדי להחזירו הביתה?

---

לסיום: התהום כמקום של חסד

שימבורסקה מסיימת כך: "התהום אינה חוצה אותנו, התהום מקיפה אותנו".

אולי זה סוד הריפוי: התהום אינה האויב, היא הגבול שבתוכו החיים נעים.

כשאנחנו מפסיקים לפחד ממנה, אנחנו מגלים שבתוכה יש מקום גם לייאוש וגם לתקווה, גם למוות וגם לחיים. כמו מלפפון-הים, גם אנחנו יכולים לגדול שוב - "כמה שאפשר מן השארית שניצלה".

הריפוי יכול להתחיל כשרואים את מה שלא נאמר.

---

סיון אבני – טיפול בקונסטלציה זוגית