גבר ואישה - דברים שברט הלינגר נשא במסגרת סמינר קונסטלציה בגרמניה, נובמבר 2011
בכתבי הקודש כתוב: "תנו לאורכם לזהור". הבה נאפשר לאור הפנימי שלנו להאיר את דרכנו.
הרהרתי במה שנכון לכולנו כרגע והוא הנושא הבסיסי של חיינו. ומה הנושא העקרוני? גברים ונשים. כשאנשים פונים לקבלת עזרה, כמעט תמיד מדובר בדאגות סביב מערכות יחסים, בלב חקירות אלה שוכנת הדינמיקה בין יחסי הגבר והאישה.
שנעמיק יותר בדיון הזה?
היכן מתרחשת התנועה היסודית בין גבר לאישה?
מהות האינטראקציה בין הגבר לאישה מגולמת בתוכנו. כשהורינו נתנו לנו חיים, הם התאחדו בתוך ישותנו, בגופינו הם הפכו לאחד והפכו אותנו לתערובת של אם ואב.
תערובת זו בלתי ניתנת לחלוקה שמטמיעה בתוכנו את תכונות שני המינים מראשית קיומנו. ובכל זאת, לעתים קרובות אנו מתנהגים כאילו אנו נוטים יותר לזהות מגדרית אחת על פני האחרת, או כאילו אנו שייכים באופן בלעדי למין אחד.
כעת, היכן מתרחשת התנועה היסודית בין גבר לאישה? בגוף שלנו.
אז, כשהורינו נתנו לנו חיים, בגופינו הם הפכו לאחד.
בכל אחד מאיתנו קיימים גם אבא וגם אמא.
בנו הם מהווים יחידה בלתי ניתנת לחלוקה.
כל אחד מאיתנו מתחילת החיים הוא גם גבר וגם אישה.
האם להמשיך?
הרבה פעמים אנחנו מתנהגים כאילו היינו יותר גבר או יותר אישה.
או אפילו אם היינו רק גבר או רק אישה.
אבל מלכתחילה אפשר להשלים את הגבר רק עם אישה ואישה אפשר להשלים רק עם גבר.
אנו רואים כלפי חוץ שהגבר מחפש את האישה בגלל שהוא צריך אותה והאישה מחפשת את הגבר בגלל שהיא צריכה אותו.
בחיפוש הזה אנו מבחינים שהאיחוד הבסיסי של גבר ואישה חייב להתרחש תחילה בגופנו.
החיפוש הזה מדגיש את הצורך באיחוד פנימי של גבריות ונשיות בתוך גופנו.
לעתים קרובות, בעיות בריאות נובעות ממחלוקת פנימית זו, שבה ההיבטים הגבריים והנשיים עדיין לא מצאו את ההרמוניה בתוכנו.
כעת אנחה מדיטציה...
דמיינו את עצמכם עומדים יציבים על שתי הרגליים.
הניסיון לאזן את עצמכם על רגל אחת בלבד מוכיח את עצמו כאתגר, ובקרוב תמצאו את עצמכם זקוקים לתמיכה של הרגל השנייה.
איזון זה מספק יציבות ותנועה.
שתי הרגליים נמצאות בקשר מתמיד כדי שנוכל להתקדם.
לעתים, רגל אחת עשויה להפגין יותר כוח מהשנייה, אבל האם נוכל ללכת טוב יותר אז?
או שהרגל השנייה צריכה להשתלב באותו אופן כדי שנוכל ללכת או לעמוד?
דמיינו שרגל אחת מייצגת את הגבריות והשנייה את הנשיות.
למרות השוני ביניהן, הן מתכנסות פנימה, מה שמחייב את איחודן.
אם נעלה את עצמנו פנימית שתיהן נפגשות.
הן צריכות להיפגש כי אף אחת משתי הרגליים לא יכולה להיות לבד.
נקודת ההתכנסות שלהן באיברי המין שלנו.
שם מתקיים המפגש בין הזכרי והנקבי.
ואולם כאן פתאום אנו חווים עצמנו אחרת - גברים לעתים קרובות חשים קשר חזק יותר לאבותיהם, בעוד שנשים חשות קרובות יותר לאמותיהן.
ובכל זאת, זה בדיוק השוני הפנימי הזה שמושך אותנו למין השני, ומחפש אחדות מנקודת מבט חיצונית.
במערכות יחסים, קל להתעלם מכך שתנועה זו לכיוון המין השני צריכה להתרחש גם באופן פנימי בתוך גופנו. אנחנו מחולקים פיזית לצד ימין ושמאל, כולל חצאי המוח שלנו, שגם משקפים את הדואליות הזו. צד אחד נוטה להיות גברי יותר, והשני נשי יותר.
אם אנחנו משיגים את זה בזוגיות, לעתים אנחנו שוכחים שאותה תנועה כלפי המין השני צריכה להתרחש גם בגופנו.
אז איך אנחנו משיגים הרמוניה פנימית וריפוי?
על ידי כך שאנחנו מאפשרים לנשיות ולגבריות בתוך גופנו להיפגש ולהשתלב, אנחנו יכולים להתחיל להירפא. בעבודה עם לקוחות שמתמודדים עם קשיים, סיוע להם במיזוג ההיבטים הפנימיים האלה לכדי שלם מאוחד יכול להיות מועיל מאוד.
הבה ניישם את הקונספט הזה על עצמנו...
התמקדו בצד ימין שלכם וביד ימין, ואז בצד שמאל וביד שמאל שלכם,
שימו לב להבדלים ביניהם, הפרידו ידיים ואז שלבו אותן, ושימו לב איזה צד דומיננטי יותר.
מי יותר בחזית?
איזה צד כאילו נשאר בצד, ברקע?
עכשיו תנו לצד שאליו הקדשתם פחות תשומת לב לבוא לקדמת הבמה עד שהוא יקבל את אותו הערך ויהיה שווה.
שימו לב מה משתנה עם זה בכל הגוף שלכם.
צד אחד מייצג את אבא שלנו והצד השני מייצג את אמא שלנו.
כמו שצד אחד נחווה כחזק יותר, אנו חווים גם את אמא או אבא כחזקים יותר וכך אנו מאפשרים את המפגש של ימין ושמאל.
אנו מקווים שגם אבינו וגם אמנו יהיו שוב אחד בנו, בשר אחד.
אותו דבר שהתרחש בתפיסה שלנו.
אם עולה כאב פיזי או מחלה כלשהי - זה עשוי להצביע על חוסר איזון, היעדר נוכחות של האב או האם.
על ידי פיוס ההיבטים האלה, אפשר לשקם את ההרמוניה, עד שהם יכולים לשוב להיות זו עם זה.
שנמשיך?
גבר ואישה הם נושא מיוחד וכך גם היחסים ביניהם.
יתר על כן, זה הבסיס לכל החיים, והיחסים ביניהם לוקחים אותנו לשירות החיים בדרכים שונות.
אם גבר ואישה מתאהבים זה בזה, הם לא יודעים מה מצפה להם... תודה לאל, כי מי ייקח את הסיכון אז? - זה לוקח אותנו לשירות החיים בצורה שלמה, וגם של המוות באותו אופן.
רק דרך הזוגיות החיים ממשיכים.
משם, ממערכת היחסים כזוג, אנו מתמודדים עם המוות בדרכים שונות.
מהתצפיות שלי, כגבר, לנשים יש קשר מהותי לחיים ולמוות, הן חוות את מעגל היצירה והאובדן של החיים באופן ישיר.
זה מעניק להן נקודת מבט ייחודית על זמניות החיים.
כלומר - להרות חיים ולאבד חיים. אף אחד לא יכול להוציא את עצמו מזה.
מכאן שלנשים יש מערכת יחסים שונה לחלוטין לקראת חיים שלמים; כי הן חוות את שני הדברים באופן רציף ומיד.
כך זה גם קורה לנו עם הגוף שלנו; הנשי בנו, גם בגברים, מקרב אותנו למהותי שבו חיים ומוות הופכים לאחד.
אשמה
גם אשמה משחקת תפקיד משמעותי בחיינו, במיוחד בהקשר של מוות.
אין חיים ללא אשמה, ואשמה נחווית מעל הכל בנוכחות המוות.
אם אנחנו מרגישים אשמה על מותם של אחרים, אז נובעת בנו תנועה שאיתה אנחנו רוצים להעביר את האשמה,
אנחנו רוצים להיפטר ממנה.
אם אני מסתכל עכשיו על מה שקרה עם אותו זוג, אז האשמה משחקת תפקיד חשוב, ויש עוד משהו שמופיע דרך הקונסטלציות המשפחתיות. זה קשור להבנה הבסיסית שאפשרה את עבודת הקונסטלציה המשפחתית.
זוהי ההבנה לגבי המודעות לטוב ולרע.
רק דרך התודעה הזו, של טוב ורע, אנו חווים אשמה, ובגלל התודעה הזו שנושאת אותנו ומניעה אותנו, אנו רוצים להיפטר מאשמה.
כפי ש? אתה רוצה שאני אגיד את זה? - דרך רצח.
כל כפרה על אשמה מנוגדת לחיים.
במובן זה, אשמה וכפרה אינן בשירות החיים. אלא מתנגדות לחיים ורוצות לכפר על אשמה באמצעות המוות.
אנחנו רוצים למות ככפרה ורוצים שאחרים ימותו בגללם.
נשאלת השאלה איך אנחנו צומחים מעבר לאשמה?
זו רמה אחרת של קונסטלציות משפחתיות.
כשהוא לוקח את זה בדיוק כפי שהוא, האדם האשם שם את עצמו במקומו של אלוהים.
דרך תחושת אשמה זו ודרך הניסיון לכפר עליה אנו מחליטים על חיים ומוות; החיים שלנו והמוות שלנו, וגם החיים והמוות של אחרים.
אז מה יותר מכל מתנגד לחיים?
אשמה. ומעל הכל כפרה על האשמה הזאת.
לגבי התחושות הללו והרגשות האלה אננו מעמידים עצמנו מעבר לכוח הרוח הזה שממנו הכל בא. לא רק הטוב. לפני כל הרע.
פעם כשביקרתי במחנה אושוויץ חוויתי חוויה עמוקה.
יש את מחנות הריכוז, "האטרקציה התיירותית", אני קורא לזה כך כי מה שקורה שם הוא ממש בזוי. כלומר, הגישה המתנשאת הזו כלפי עבריינים וקורבנות, שבה אחרים מכים בחזה ואומרים, "לא אני". ואלו הגרועים ביותר. החפים מפשע. הודות לתמימותם הם נוטלים את הזכות לגנות אחרים ולרצוח אותם מבפנים.
טוב, אז הלכתי למחנה הריכוז השני, מחנה המוות "האמיתי" בירקנאו, וחשפתי את עצמי לזה. מקום קדוש, אנרגיה מדהימה. ואני וחבריי היינו בשקט מוחלט. ואז חוויתי התגלות: אלוהים בא אלינו ואמר: "זה הייתי אני".
וזו האמת.
הכרה אלוהית באחריות, שמאתגרת את תפיסות האשמה והחפות שלנו.
הפלות
גם נושא ההפלות מעורר הרהור על אשמה, יהירות והכוחות הפועלים מעבר להבנתנו.
אני מודעת לכמה זה פרובוקטיבי להביע את זה, להפלה.
האם זה מוריד מאיתנו נטל? לא! אבל זה מסיר את יהירות האשמה.
אנחנו יודעים שכוחות אחרים משפיעים כאן, ושאף אחד מהילדים האלה לא אבוד להם.
בכל מקרה, אם נשאיר את זה לעינינו ואם נתבונן באותם כוחות גדולים ובתירוצים שלהם, האם אז נמצא את עצמנו חופשיים? לא אנחנו לא.
אבל אנחנו הופכים איתם ליחידה מול אותו כוח נצחי, ושווים.
ומה קורה אז?
אנו פונים אל החיים ללא כפרה.
פתוחים לחלוטין לחיים שלמים ואהבה גדולה.
דיברתי הרבה זמן אבל אני מקווה שהעברתי פרספקטיבה אחרת.
אני מקווה שהצעתי נקודת מבט חדשה, שתעודד אותנו לאמץ את קיומנו הצנוע ואת החיבור ההדדי של חיים ומוות: אותו כוח שבו חיים ומוות נפגשים באותה תנועה. בתנועה לעבר יותר.
זכר נקבה
אם נחזור לנושא של גברים ונשים, ניכר שהנושא הזה הוא בלתי נדלה.
ברצוני לחזור למחשבותיי הקודמות, ברצוני להבהיר את החלוקה הפנימית של הגברי והנשי בתוכנו, המשתקפת בגופנו הפיזי. ציינתי שימין ושמאל מייצגים זכרי ונקבי, אבא ואמא. הרבה פעמים חלק אחד נשאר ברקע והשני שולט.
חלוקה זו לא רק משפיעה על רווחתנו ובריאותנו האישית, אלא גם משקפת הפרדה עמוקה יותר בתוך עצם מהותנו.
אבל גם בדרך אחרת אנו מוצאים את עצמנו מופרדים לשני חלקים; הנה קו ההפרדה, ברמת הטבור. ואז מתרחשת החלוקה בין מעלה למטה.
איפה אנחנו שוהים הכי הרבה זמן? למעלה או למטה? או שמא מעלה ומטה הפכו לאחד?
למעלה הרוח, למטה הגוף.
האם אנחנו מבלים יותר זמן בתחום הרוח או הגוף?
יש אידיאולוגיות שנותנות עדיפות לרוחני על פני הפיזי, ומנסות להתנתק מהגופני והנשי. יש כאלה ששואלים למה אני מעלה את זה. ובכן, יש פרקטיקות שמטרתן לכבוש את הפיזי באמצעים כמו צום, כלומר, הם פוגעים בגוף שלהם ומאמינים שבאמצעות זה הם יכולים להתחבר למשהו גדול יותר.
קחו רגע ועצמו את העיניים:
בואו נבדוק את עצמנו,
איפה אנחנו שוהים?
איפה קודם כל אנחנו נמצאים?
למי אנחנו נותנים עדיפות?
למה שלמעלה, לרוח?
או למטה, לגוף?
האם אנו שמים לב לגוף?
האם אנחנו מטפלים בו?
כמה תשומת לב וטיפול אנחנו נותנים לעצמנו הפיזי?
אילו פעולות אנחנו עושים מתוך אהבה לבריאות שלנו?
איפה אנחנו שמים לב לשיפור?
איזה היבט של הישות שלנו דורש יותר מזמננו וחיבתנו?
ומה זה אומר על מערכות היחסים שלנו?
ואיך מערכת היחסים שלנו?
האם אדם אחד צריך תמיד לייצג את הארצי בזמן שהאחר מגלם את התחומים הגבוהים יותר?
חשבו על הדוגמה של עקרות בית.
האם השהייה בתחום גבוה יותר גורמת לאדם להרגיש עליון לנשים?
והתסריט ההפוך, שבו אישה תופסת יותר מקום, האם זה גורם לגבר להרגיש קטן או אפילו להתמרמר על הכניעה שלו?
כן, אולי, היא אפילו מתעבת את הכניעה הזו שלו.
עכשיו, הבה ניתן להיבטים האלה להתכנס בתוכנו, ולמצוא איזון.
אנחנו נשארים באמצע, בנקודת המפגש.
נקודת המפגש היא הלב שלנו.
אם אנחנו יכולים להביא להרמוניה בין האימהי והאבהי שבתוכנו,
אם הלב שלנו מקבל בשווה את שניהם,
וממזג אותם כמו שההורים שלנו חברו יחד והפכו ליחידה בתוכנו -
איך זה משנה את הקצב של הלב שלנו?
במה הלב שלנו פועם אחרת?
ובאיזו אהבה?
סוף-סוף באהבה מוחלטת!
גבר ואישה בנו, אחד בלתי נפרד.
האם האינטגרציה הזו גורמת לכם להרגיש שלמים יותר?
איש המקצוע העוזר והאם
זו תצפית חיונית ולא סתם הערת אגב. כמובן, זו לא ממש הערה שולית, אלא הערה מרכזית וחשובה.
אם נסתכל על אלו שעוזרים, כלומר פסיכולוגים, פסיכותרפיסטים, גם רופאים רבים ואחרים העוסקים במקצועות ריפוי, איך הקשר הפנימי שלכם עם אמא שלכם?
לכמה מטפלים יש כבוד ואהבה עמוקים לאימם?
האם אתם פוגשים את האימהות שלכם באחדות?
האם אז אתם יכולים להסתכל על הנשי והגברי? או שמפרידים בין שני החלקים האלה?
או שאתם בכלל מפרידים בין לקוחות לאימהות שלהם?
או, אולי, אתם מתעמתים ישירות עם המקום של האם, ובכך יוצרים מה שנקרא "תצורה עם אמא"? והאם אתם מצליחים לאחד לקוחות עם אימם?
אני אספר לכם על האבחנה מהתצפיות שלי:
רבים הופכים למטפלים או בוחרים במקצוע מסייע אחר, כי מצד אחד הם רוצים להציל את אימם – מה שלעולם לא ניתן להשיג – ואז הם רוצים לעזור לאחרים, כאילו הם האם, ולא להיפך. העוזר לא מתנהג כמו אמא, הוא מתנהג כמו הבן שרוצה להציל את אימו ולא הצליח.
ועכשיו הוא מנסה להשיג את זה עם לקוחות בדרך אחרת; הוא הבן והמטופלים הם האם.
בשל כך, עוזרים רבים אינם יכולים להרפות מלקוחותיהם, כפי שאינם יכולים להרפות מאימם. אבל לא בגלל שהם קשורים אליו, אלא בגלל שהם נפרדים ממנו.
הדבר האחרון שאמרתי, הו תשכחו מזה כי הלכתי רחוק מדי....
אבל מה שלא יהיה,
הייתי חייב להגיד את זה.
ברט הלינגר, דברים שנשא בסמינר בגרמניה בשנת 2011, תימללה ופרסמה באישורו של ברט הלינגר - בריגיטה שמפטיר דה-ריבס. בלחיצה כאן תוכלו לקרוא את המקור באתר שלה בפורטוגזית.
האם נהנית מקריאת התרגום?
הידעת שאני מעלה בבלוג שלי בכל יום ראשון תרגום לטקסט של ברט הלינגר?
ממליצה לעקוב ולהרשם לניוזלטר החודשי.
זקוקה לעזרתך בקידום הבלוג!
כתיבת תגובה ושיתוף הפוסט יעזרו לקידום האורגני של האתר בגוגל
כך שיוכלו להגיע לעוד ועוד אנשים שהנושא מעניין אותן/ם.
תודה מראש!
סיון אבני, יועצת זוגית ומשפחתית, פוגשת זוגות שהקשר שלהם מלא בויכוחים ומריבות, בעיות אמון ותחושות תקיעות ופספוס ועוזרת להם לשפר את איכות הקשר שלהם ואת איכות החיים שלהם בעזרת טיפול זוגי מבוסס קונסטלציה משפחתית ומובחנות. הקליניקה שלי נמצאת בקריית טבעון ופעילה בשעות הבוקר.