השבוע פגשתי בפיד הפייסבוקי שלי שאלה בקבוצת קולגיאלית שלי – "מה זה בשבילך הצלחה?", כצפוי, מרבית התגובות עסקו במדדים של "יותר" – יותר כסף בבנק, יותר מטופלים, יותר תעודות – אלה מעידים על הצלחה.
האמנם???
מזה זמן מה שאני חוקרת את הציר שבין הצלחה וכשלון. בתפיסתי, הצלחה וכישלון, שתיהן תחושות פנימיות עמוקות. לשתיהן פוטנציאל של איזור הנוחות ואיזור האי-נוחות. הציר שביניהן רווי פחדים. אם יש משהו שראיתי בקליניקה די הרבה זה שנקודת המוצא, קרי איזור הנוחות שלך, מגיע מהתודעה העמוקה של הילדה הפנימית שבתוכך.
האם חווית את ילדותך כ"מוצלחת" או כ"נכשלת"?
התודעה הזו היא שמנהלת את ההליכה על ציר הפחד אל מול הצד השני.
איפה הפחד עוצר אותך?
משתק אותך?
איפה הצעד הופך לאמיץ ?
איפה הפחד מתחיל לנהל אותך ומתחילה הלמידה של הדבר החדש?
איפה את נסובה לאחור?
הצלחה וכשלון לא נמדדים בכסף, בתעודות, במספר מטופלים בקליניקה, במחיאות כפיים סוערות.
כלומר הן כן, אבל רק עד גבול מסויים.
תראו את כל האמנים ה"מצליחים" בעולם שמספרים על תחושת כשלון פנימית, תראו את מלכות היופי שמספרות שמה שהן רואות במראה זה רק ביקורת מקטינה.
שיטוט קצרצר בממלכת פייסלנד תראה לך דוגמאות לכאן ולכאן - אלה שיש להם "הכל" אבל מרגישים חסרים ואלה שמרגישים מלאים ושופעים למרות שאינם עונים על הקריטריונים המקובלים של שש ספרות בחשבון הבנק.
באילו מדדים אנחנו בודקים הצלחה וכישלון?, האם זה רק תלוי תרבות? או שאולי יש עוד אפשרויות?
איזו מערכת יחסים יש לך עם הצלחה וכישלון?
בתפיסתי, הצלחה וכשלון מתחילות מבפנים. הן state of mind ומה שיושב בעומק שלהן, מה שמגורם להן להתקבע או לנוע ולהשתנות זו האהבה העצמית וההכלה העצמית, שלך בכל חלקייך, בכל שנותייך, מרגע היווצרותך כביצית ברחם אמך כשהייתה עובר ברחם סבתך וכעובר בעצמך ברחם אמך.
גילוי נאות, הילדה הפנימית שלי איננה מוצלחת כלל. ההיפך המוחלט. תחושת הכשלון היא איזור הנוחות הטבעי. מכאן שאני מסוג האנשים שמפחדים יותר מהצלחה מאשר מכשלון.
כאן העבודה שלי, בהליכה על הציר האישי, לבדוק את עצמי - איפה הפחד מהצלחה משתק אותי?
מה זה עושה לילדה הפנימית שלי כשאני מתקדמת עוד צעד ועוד צעד? עד כמה אני מאפשרת לילדה הפנימית שבי לגדול? ומתי אני בורחת באימה לאחור, בחזרה לאיזור הנוחות.
מתי אני לא יכולה להתקדם לבד וזקוקה למישהו שייתן לי יד כדי להתקדם עוד צעד אחד, ואיפה (כמו שקרה לי ביום רביעי האחרון) אני מתקדמת בדילוגים שלושה צעדי למידה...
את הציר אני חוקרת בכלים של הקונסטלציה המשפחתית, ובכלל יש לי חיבה יתירה לחקירת צירים אופוזיציוניים בעזרת הקונסטלציה. אני מוצאת שעצם ההליכה הפיזית לאורך הציר, מקיר לקיר, מאפשרת לגוף לספר ולגלות לנו תובנות מרתקות על עצמנו ממעמקי תת-המודע שלנו.
לעתים רבות, עצם ההליכה על הציר מגלה לנו ש"השד לא נורא כל כך" ושמה שחשבנו שהוא מכשול בלתי עביר, הוא פחות מפחיד ופחות מכאיב ממה שדמיינו מראש.
לעתים עצם העמידה על הייצוג של קצה הציר האופוזיציוני והתמודדות עם התחושות הגופניות, היא שמאפשרת לפחדים להתפוגג מעט ומאפשרת למונחה לבצע צעדי התקדמות ממשיים אחרי הסשן הקונסטלטיבי.
אצלי זה עובד, מעידה לא רק מניסיוני האישי ומניסיוני כמטפלת בקליניקה, אלא גם עם הילדים שלי, אותם לימדתי את הכלי וכיום הם משתמשים בהליכה קונסטלטיבית על ציר גם ללא ההנחייה שלי.
אם את סקרנית לחקור איתי את הציר שלך - מוזמנת באהבה - אפשר באונליין, בטלפון ובקליניקה בטבעון כמובן.
סיון אבני מטפלת בזוגיות והורות בגישה מערכתית מבוססת קונסטלציה משפחתית. עוזרת לאנשים שגדלו במשפחות רעילות לקיים מערכת זוגית והורית בריאה, מיטיבה, יציבה ומאושרת - להם ולילדים שלהם.