סימפטום "המפתחות במגירה" ומשבר הקורונה העולמי

עודכן ב: אוג 21



מכירה את זה שאת מתארגנת ליציאה בבוקר מהבית (לא בזמני קורונה, בזמנים נורמליים ושפויים) ואז מתחיל הריקוד הזה - "איפה שמתי את המפתחות?, לא זוכרת... ילדים, ראיתם את המפתחות שלי? " ואז את מחפשת ומחפשת - אולי על השולחן, אולי בכלל בדלת, אולי במעמקי התיק שלך?... מחפשת ומחפשת ולא מוצאת.


מה שקורה בתוכך פנימה זה שההמיספרה השמאלית במוח שלך נתקעת בלופ. את חווה תחושת עצבנות, האוזניים מרגישות חמות, בוערות אפילו. גופך זז במרץ, הידיים תרות ומחפשות, קצב הדופק שלך עולה.


ואז מגיע שלב הייאוש - את יכולה לשים לב אליו כשהוא מתחיל עם הרמת הקול הראשונה שלך.

הצעקה היא סמן מובהק לשלב הייאוש. אחריה בא שקט.


שלב הייאוש עושה איזה פירוק מערכות, הוא עושה התרה בתוך הלופ שאת נמצאת בו, ואז אפשר לראות דרך חדשה, אחרת - פתרון יצירתי, משהו אחר שלא חשבת עליו עד עכשיו - נולד ועלה אל רמת המודע שלך.


בסשן קונסטלציה משפחתית אני מנחה את המטופלות שלי להגיע אל השלב הזה, השלב שבו אנחנו מרפות את הלופ שבהמיספרה השמאלית. הרעיון הוא שכשלהמיספרה השמאלית אין "במה להתפש", יש לחלקים האחרים שבנו את היכולת להגיע אל קידמת הבמה. בשפה קונסטלטיבית זהו המרחב הכאוטי.


במרחב הכאוטי אין סדר, אין ידע, אין בו זמן, הוא חסר גבולות. יש בו הרבה תנועה בתוך אי-וודאות.


העבודה הקונסטלטיבית במרחב הכאוטי היא כמו קפיצה מעבר לתהום. אין לך מושג מה הולך לקרות אוטוטו. הדבר היחיד שאת יכולה להאחז בו זה לסמוך על עצמך שבאיזשהו שלב הכאוס יהפוך לסדר.


בתהליך הקונסטלטיבי, בכל סשן וסשן, יש את השלב הזה - השלב הכאוטי.


הכאוס הוא אל זמני. אין בו זמן ולכן הוא גם כל הזמן. הוא כולל מבחינת החוויה האנושית את כל בני האדם ואת כל האדם - הגוף, המחשבה, התודעה, התפישה, התחושה, היחסים עם המרחב. הכאוס מביא את כל אלו יחד עם אי-ודאות אחת גדולה - אני לא יודעת!


כשאני והמטופלת נותנות לו מספיק זמן, שתינו ממתינות בסבלנות, שוהות בתוכו בהכרה וקבלה מלאה, משהו חדש נולד. איזושהי תנועה שמחפשת השלמה, או הכרה. סדר חדש צומח.


אני רק מלווה את התהליך, אני לא מאיצה בה. מאפשרת לה למצות את השהות בכאוס כמה שהיא צריכה. אנחנו לא ממהרות לשום מקום. לפעמים אשאל אותה - "מה עוד צריך לקרות פה? מה עוד צריך לעשות?" , אני איתה בשלב הכאוטי, שתינו לא יודעות. שתינו משחררות את האחיזה בוודאות והולכות אל עבר הלא נודע, הלא וודאי, המפתיע. ללא אג'נדה מראש. ללא ביקורת. ללא שיפוטיות. כן עם המון פליאה וסקרנות מה עתיד להתרחש עוד.


ולמה אני מספרת לך את כל זה?


כי בצל משבר הקורונה העולמי, כולנו נמצאות ונמצאים בדיוק בשלב הכאוטי הזה. אני רואה המוני נשים שמחפשות בדל של וודאות בתוך אי-הוודאות שכולנו שרויות בה. מדברות איתי על "היום שאחרי", על להיות "פרודוקטיבית בכאן ועכשיו", על "להמציא את עצמי מחדש" ו"להתאים את עצמי לזמנים המשתנים"... אני חווה את זה מכל עבר כל יום מאז שהחל המשבר.


ואני...


אני מתמסרת לגמרי לקונסטלציית הכאוס. אני שם, בשלב הזה, עדיין לא יצאתי לגמרי משלב הייאוש.

יודעת וסומכת על נסיון העבר שלי, על הדפוסים האנושיים המוכרים לי מהשדה הקונסטלטיבי. יודעת בוודאות שמה שצריך לקרות יקרה בזמן הנכון והמדוייק לו ביותר.


לא מאיצה תהליכים.

לא ממציאה את עצמי מחדש עכשיו.

לא רצה ליצור מוצרים דיגיטליים או בניית תשתיות ליום שאחרי קורונה.

אני ב zone שלי עכשיו.

בהתמסרות מלאה לשדה הקונסטלטיבי הכאוטי העולמי.

יודעת שתובנות חדשות ומפתיעות יגיעו אליי.

יודעת שבצד השני של התהום יש עוד גדה ואני אגיע אליה בנקודת הזמן המדוייקת שהשדה ייאפשר לי.


ואת יודעת מה? - כל זה ממלא אותי אוויר נקי לנשימה מלוא הריאות.


גם להרכיב פאזל זה סוג של קונסטלציית כאוס

תודה למורי ורבי ישי גסטר שלימד אותי לשהות במרחב הכאוטי הקונסטלטיבי בהתמסרות ובסבלנות תוך ידיעה פנימית ברורה שהכאוס הוא רק עוד שלב שאני צריכה לעבור.

סיון אבני מטפלת במערכות יחסים משפחתיות

  • Facebook
  • Instagram

טל' 052-6021865 דוא"ל: sivanavni44@gmail.com  קרית טבעון , ישראל

© 2019 Sivan Avni  Proudly created by Wix.com