מאמר מעורר מחשבה ליום סופרמן העולמי
קל-אל 1933 בן יפה נולד אי-שם בשנה הרת גורל לאנושות (KAL EL היא בעצם קליבלנד אוהיו ארה"ב), ופרץ לתודעה בדמות חוברת קומיקס של DC בשנה משמעותית לא פחות, 1938. כמו רבים אחרים שנולדו מחדש בשנות השלושים של המילניום הקודם, גם הילד הזה גדל וחונך כגבר עליון, לא גבר-גבר, אלא אכבר-גבר ועוד מהסוג שגם מודע לזה ועף על עצמו ועל העולם... שרירי חסון גבוה מוצק עם עור לבנבן ועיניים כחולות, אדם עליון בכל רמ"ח איבריו לפי המקובל באירופה - וכן, גם באמריקה באותן שנים.
What’s that?! There in the sky? Is it a bird? Is it a plane? No! It’s Superman.
נו נו, האובר-מענטש שלנו... (אופס יצא לי בגרמנית...) גבר חסון ומסוקס שגדל כאאוטסיידר ואנדרדוג (שמים לב לאובר והאונטר... העליונים והנחותים, זה היה שוס היסטרי אז) הוא-הוא שהופך להיות ברבות הימים למושא הערצה למיליונים שבלי משים לב מפתחים בעצמם #תסמונת_סופרמן משלהם... ז'תומרת- משוכנעים שתכלית קיומם עלי אדמות להיות מושיעים. נראה לך קיצוני? , האמת שזה די פשוט, אם נסתכל על #משולש_הדרמה הבסיסי במערכות היחסים שלנו (עם עצמינו ועם הסביבה) נגלה שיש בו שלושה תפקידים ראשיים (ומכאן )
תוקף
מושיע
קורבן
וסופרמן.... הוא הרי המושיע האולטימטיבי וכולנו רוצות ורוצים להיות קצת כמותו או בגרסת הבת-דודה שלו סופר-גירל.
כך יצרנו לנו מן תסביך שכזה שכל מיני נשים גברים זקנים וטף מסתובבים בעולם ועפים על עצמינו, ליטרלי, שאנחנו הכי-הכי ושיש לנו כוחות-על ושבגלל שהשמש זורחת לנו, סליחה, מהתחת, אז אנחנו צריכות וצריכים להציל אחרות ואחרים ואת האנושות כולה...
אבולוציה מרתקת:
משה, מושיע, משיח, ישוע, סופר-מן, אמא של הנסיך היפיוף בן של מלך שלא מפנה כלים מהשולחן ומתחצף למורה אחרי שלא הכין ש"ב כי "מה כבר תעשי לי?, חכי חכי אמשלי/אבשלי יכתבו עלייך פוסט שיימינג בווצאפ של הורי הכיתה"...
אבולוציה של משולש דרמה שכזה...
חלק מהעניין זה שהם תלויים זה בקיומו של זה ומחליפים תפקידים ביניהם כל הזמן - התוקף עם המושיע עם הקורבן.
תכל'ס:
הסכמנו שבכולנו יש חלק ממנו (או מבת הדודה שלו או המתחרה שלה ממארבל וונדרוומן גל גדות) נכון?
אז מכאן אני מניחה הצעה;
בואו נשים לב לחלק הזה בתוכינו שקורא לנו "מושיע-מושיע" ונזכור את זה:
אם אנחנו עכשיו בתפקיד / בייצוג המושיע -
מי בתפקיד התוקף?
מי בתפקיד הקורבן?
מתי אנחנו מחליפות ומחליפים תפקידים?
האם הקורבן באמת כל כך קורבן?
האם התוקף באמת כל כך תוקפן?
האם שניהם זקוקים לנו שנתעופף לנו לתוך הסיטואציה ונציל את המצב?
מה יקרה אם לא נתערב במריבות בין הילדים?
מה יקרה אם לא נרוץ להציל את המצב בקונפליקט בין הילד שלנו והמורה?
מה יקרה אם ניתן לילדים שלנו רגע או שניים לחפש פתרונות יצירתיים בעצמם ולא נהיה כל כך מופעלות משוועת "אמא תצילי אותי הוא לקח לי את הצעצוע"?
מה יוכל לקרות במערכת המשפחתית שלכם אז?
סיון אבני, מטפלת מערכתית בזוגיות והורות בגישת הקונסטלציה המשפחתית.