למה אנחנו באמת רבים בזוגיות? (ולמה זה לא באמת על הכלים)

כבר דיברתם על הכלים, על ההורים, על המטלות — אבל משהו בזוגיות עדיין מרגיש תקוע?

יכול להיות שאתם לא באמת רבים אחד עם השנייה… אלא עם פצעים ישנים שלא סגרו מעגל.

למה אנחנו כל הזמן רבים בזוגיות?

הם נכנסו אל הקליניקה כמעט בלי להסתכל אחד על השנייה. היא קפוצה. שפתיים קפוצות, לב רועש. הוא שותק. מבט קפוא, כאילו מישהו הולך להכריע אותו בעוד רגע.

"אנחנו רבים כל הזמן," היא אמרה. "על הכלים, על מי אסף את הילד, על אמא שלו, על זה שהוא לא באמת רואה אותי. אני כבר לא מרגישה אהובה."

והוא? בלע רוק. לחש: "אין לי כבר מה לתת. כל מה שאני עושה — לא מספיק, אני לא מבין למה אנחנו כל הזמן רבים בזוגיות שלנו, למה זה ככה?"

וזה היה הרגע שבו ידעתי: הם לא באמת רבים על הכלים - הם מנהלים מו"מ שקט מול הכאב הישן שהם סוחבים בתוכם.

מריבות זוגיות הן רק הסימפטום — לא הסיפור האמיתי

כשזוגות מגיעים אליי ומדברים על "מריבה שחוזרת שוב ושוב", אני שואלת: על מה באמת אתם נלחמים?

מתחת לריב, מסתתר סיפור. זיכרון. לעיתים קרובות זו טראומה בין-דורית שלא קיבלה מילים.

לכן במקום לנסות "לשפר תקשורת" או להציע טכניקות, הצעתי להם לעשות קונסטלציה זוגית.

הצבנו ייצוגים: של כל אחד מהם, ושל הקשר. והשדה התחיל לדבר.

טראומות נסתרות, תגובות גופניות, וחיים רגשיים שלא שייכים לנו

הוא איבד את אמא שלו בגיל חמש. מאז, כל אישה שמתקרבת אליו מדי — מעוררת בגוף שלו פחד. כי כשהתקרבות = אובדן, הלב לומד להתרחק כדי לשרוד.

והיא? נולדה אחרי אחות שמתה בלידה. בלי להבין, חיה גם את החיים של אחותה. וכמה שהיא ניסתה — זה אף פעם לא היה מספיק. כי תמיד היה עוד "מישהו" שהיא ניסתה למלא את מקומו.

הם לא נלחמו אחד בשנייה. הם נלחמו מול זיכרונות שלא היו שלהם — אבל חיו בתוכם.

איך האובדן המוקדם עיצב את הזהות שלהם הבוגרת?

על פי גישת הקונסטלציה המשפחתית, אובדן לא מעובד בילדות מוקדמת אינו "נעלם" — אלא נטמע בתוכנו והופך לחלק מהאישיות שלנו.

מה זה יוצר?

• צורך עמוק בשליטה — כי החיים הוכיחו שהם עלולים להשתנות ברגע.

• ריחוק רגשי — מתוך פחד להתקרב ואז לאבד שוב.

• תחושת חוסר ראויות — "אם מישהי מתה לפניי, אולי לא הייתי אמורה להיות כאן בכלל."

• אמביוולנטיות ביחסים — מצד אחד כמיהה לחיבור, מצד שני תגובת גוף של "ברח כדי לשרוד".

• קושי לבטוח — לא באחר, אלא בעצמי. ביכולת שלי להכיל קרבה מבלי להיעלם.

כמבוגרים, הם הפכו לשני אנשים מתפקדים. אבל מתחת לפני השטח, חוסר הביטחון הזה, תחושת השייכות החסרה והפחד מהתמסרות — הכתיבו כל תגובה רגשית.

הזוגיות שלהם הפכה לזירה שבה כל זה מבקש מענה, לעיתים דרך קונפליקט, לעיתים דרך שתיקה.

כשאנחנו אומרים את מה שלא נאמר מעולם — משהו משתחרר

הם עמדו שם מול הייצוגים של מי שאבד, מול הקשרים שלא הושלמו, ואמרו בקול בפעם הראשונה:

"אמא, אני מתגעגע אלייך. אבל עכשיו אני נשאר. עם מי שאני אוהב."

"אחותי, אני רואה אותך. עכשיו אני בוחרת לחיות רק את החיים שלי."

והמשהו הזה, שלא נרגע ביניהם כבר כל כך הרבה זמן — התרכך.

העיניים נפגשו, לא מתוך צורך להסביר, אלא מתוך חיבור.

לא עוד שיח של הגנות. אלא פגישה.

למה זוגיות נשחקת — ומה באמת מציל אותה?

זוגיות נשחקת לא כי אהבה נגמרת — אלא כי חוסר הביטחון הפנימי מתחיל לנהל את האינטימיות.

כשכאב רגשי לא קיבל הכרה בילדות, הוא לא נעלם. הוא ממתין, מתחת לפני השטח, ומגיח דווקא כשאנחנו הכי רוצים להתקרב.

זה מתבטא בשתיקות, בביקורת, בהתרחקות לא מוסברת או בכעס שלא עומד בפרופורציה לסיטואציה.

המערכת הזוגית הופכת למרחב שבו הפצעים הישנים מקבלים במה:

ילד שלא הרגיש נאהב, ילדה שלא הרגישה חשובה — מתעוררים מחדש בתוך הדינמיקה של הקשר.

במונחים של פסיכולוגיה מערכתית וקונסטלציה משפחתית, אפשר לראות בזוגיות שדה חי שבו פועלים לא רק שני אנשים — אלא גם ההיסטוריה הרגשית של כל אחד מהם. זה כולל דפוסי התקשרות מוקדמים, טראומות בין-דוריות, והזדהויות עם דמויות במשפחה שמעולם לא קיבלו מקום.

ומה מציל את הקשר? לא פתרונות טכניים, אלא פגישה אמיצה עם הסיפור הרגשי שמניע את הדפוס.

הזוגיות מתחדשת כשיש מקום לראות את האחר לא רק כ"קשה" או "מרוחקת", אלא כמי שנושאת/נושא כאב לא מדובר.

הריפוי קורה כשהמרחב הזוגי הופך מזירה של הישרדות — למרחב של עדות. ולא חייבים לחכות שיגיע משבר גדול. לפעמים כל מה שצריך זה את המבט החדש, שמסכים לראות את מה שהיה שם תמיד — אבל לא קיבל מילים.

וזה הרגע שבו הקשר מתחיל להשתנות.

פינת הטיפ הזוגי – תרגיל פשוט ליישום בבית

בוחרות/ים רגע שקט, בלי טלפונים, בלי הסחות דעת. יושבות/ים זה מול זה, ומתחילות/ים כל משפט ב:

"מה שאני לא תמיד אומר/ת לך אבל הלב שלי מרגיש…"

אפשר גם: "לפעמים כשאני מתרחק/ת, זה כי בעצם אני…"

או: "אני זוכר/ת את הילדה או הילד שהייתי כשה… וזה משפיע עליי בזוגיות כש…"

לא מתקנים, לא עונים, לא מגיבים. רק מקשיבים ומסמנים לעצמכם מה קרה בפנים תוך כדי.

שימו לב - התרגיל לא נועד "לסדר את המצב" אלא כדי לפגוש את הרגש — באהבה.

מרגיש/ה שמשהו בזוגיות לא זורם? אולי הגיע הזמן לעצור — ולהקשיב אחרת...

אני מזמינה אותך לשיחה ראשונית. שיחה שקטה, בטוחה, רגישה. כזו שמתחילה בשאלה אחת פשוטה: מה בעצם קורה בינינו?

זה לא טיפול "רק לזוגות במשבר" — זה מסע למי שלא מוותר/ת על אהבה עמוקה.

---

סיון אבני | טיפול זוגי משלב קונסטלציה משפחתית ומובחנות

להתקרב מחדש. לתמוך באהבה. לחזק את הקשר.