כשהחיים שאחרי הלידה הם לא בדיוק מה שתכננת

עודכן ב: מאי 15

בפוסט הקודם, "הלידה המרובעת שלנו" סיפרתי על תחושותיי כאם בפעם הראשונה. פוסט זה הוא ההמשך של הסיפור האישי שלי, הסיפור של ראשית חיי כאמא לשניים ולשלושה ילדים. אמא שחוותה דכאונות לאחר לידה והחלימה מהם.


כשבני השני נולד, אחיו הגדול עוד היה תינוקי, ביום הברית אושפזנו (התינוק איתי) עם דלקת חריפה ברחם. מעבר לסבל הפיזי, הכי היה קשה לי הריחוק מעמית, זו היתה הפעם הראשונה שנפרדנו. התגובה הרגשית המיידית היתה קושי לחוש קרבה אל התינוק שלי. כשהיה בן 7 שבועות, במהלך נסיעה ברכב, הוא החל להשתעל, להשתנק, והפסיק לנשום. התאשפזנו שוב. גילו לו GERD שזה רפלוקס סמוי שהיה ברמה מסכנת חיים.

מאותו רגע ואילך, במשך חצי שנה הוא היה עליי במנשא, כשאני חשה בכל שניה את נשימותיו. בלילות ישן עליי, בתוך המנשא, כשאני ישובה וערה.


בני הראשון פתאום היה "גדול" ו"לא צריך אותי" והמציאות היתה שהתרחקנו.


הייתי שרויה בטראומה ובחרדה ובהאשמה עצמית. לא ראיתי כלום חוץ ממנו! לא היה אכפת לי מכלום, רק הוא.

אחרי חצי שנה, הוא הועבר לישון לידי במתקן הרמה מיוחד בזווית 45 מעלות. אמנם חזרתי למצב שכיבה בלילות אך החרדה לא פחתה.


אף אחד לא חשב לבדוק מה איתי, לא הרופאים שלו, לא טיפת חלב. לא אובחנתי בשום דרך.


כשהוא היה בן 3 נולדה בתי הצעירה. הייתי במצב אוטומט. בודקת שהיא נושמת. אוכלת. מתפתחת. כמו רובוט.





כשהתינוקת שלי היתה בת חודשיים הגיעו לביקור דודתי וסבתי. ביקור ששינה עבורי את הכל!

כשהחלפתי לה טיטול, דודתי שמה לב שמשהו לא בסדר איתי.

אני זוכרת שהיא וסבתי התלחששו ביניהן, ואז סבתי שאלה אותי, פעם ראשונה מזה חמש השנים שהפכתי לאמא, "מה עובר עלייך?" - פעם ראשונה שמישהו התעניין במצב הרגשי שלי. לא ידעתי מה להשיב... לא הייתי ערוכה לזה אז אמרתי שהכל בסדר.


למחרת נסעתי לבקר את אמי ואמרתי לה שאני חושבת שמשהו לא בסדר איתי. שאני לא מצליחה להתחבר לתינוקת שלי. שאני כל הזמן מפחדת שהיא תמות ומפחדת להרגיש משהו. שאלתי אותה אם זו תחושה נורמלית. היא אמרה לי מיד "לא" סימני הקריאה של אמירתה "את לא נורמאלית!!!" נישאים בליבי עד היום... אבל זה כבר לפוסט אחר. מה שעשתה טוב היה ששלחה אותי מייד לאחות טיפת חלב ביישוב, אישה שמכירה אותי מקרוב מאז הייתי נערה. תמי האחות הצילה את חיי.

היא נתנה לי למלא שאלון אדינבורו. ואז הסתכלה בתשובותיי, אמרה "אההההההם" ארוך כזה ומיד הרימה טלפון ושוחחה עם מישהי. כעבור דקותיים אמרה לי ;

"קבעתי לך תור, מחר בעשר בבוקר תגשי למרפאת זבולון. תדבר איתך עו"סית שהתפקיד שלה זה לעזור לנשים בדכאון לאחר לידה. זה מה שיש לך. הכל בסדר. זו תופעה ידועה ואפשר לטפל בה".

התחלתי לבכות. נהרות של דמעות נשפכו ממני. יש לזה שם! זו תופעה ידועה. אפשר לטפל בזה! אני לא משוגעת.


למחרת התחלתי טיפול רגשי עמוק שנמשך מספר חודשים. ניתנו לי משימות קטנות לבצע מידי יום, משימות שהחזירו אותי לעצמי. כשהחלמתי מהדל"ל, הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים: לסייע לאמהות שחוות קושי רגשי לחזור לעצמן, לבטוח בעצמן, לאהוב את עצמן.

לא ידעתי איך ולאן לפנות. מעולם לפני כן לא שמעתי על דולות לאחר לידה. לא ידעתי שיש מקצוע כזה ושיש מכללות שמלמדות אותו. כעבור כשנה, במקרה קראתי פוסט פרסומי של מכללה להכשרת מדריכי הורים שנפתח קורס להכשרת דולות לאחר לידה - מלוות הורות ראשונית. התקשרתי ושאלתי את בעלת המכללה מה עושה דולה לאחר לידה ומתי נפתח קורס בחיפה? , הקורס הזה פתח לי צוהר לעולם חדש ומסקרן. עולם שצללתי לתוכו בשקיקה ובו למדתי והתפתחתי בהסבה מקצועית שמסבה לי עונג ואושר.


היום, שבע שנים וחצי אחרי הלידה השלישית שלי, אני מטפלת רגשית בקליניקה פרטית בטבעון.

מלווה ותומכת באמהות ובזוגות החל מצעדי ההורות הראשונים ולאורך הדרך ההורית המתפתחת. מסייעת לאמהות בכל שלב בחיים להרגיש ראויות. יזמת חברתית, מנהלת קהילת סירי לידה בטבעון - רשת תמיכה קהילתית של אמהות למען אמהות בקרית טבעון.