כשאין על מי להישען: חוסר בעורף משפחתי והסדר של האהבה בזוגיות ובהורות
- סיון אבני
- 18 באוק׳
- זמן קריאה 3 דקות
עודכן: 2 בנוב׳
מה קורה כשמי שאמור היה להיות שם בשבילנו לא היה? ואיך אפשר לבנות תחושת שייכות, גב ויציבות מבפנים, דווקא כשאלה לא עברו אלינו מדור לדור?
זוגיות היא מקום שבו הכול נבחן מחדש: אמון, גבולות, הדדיות.
אבל בלי עורף פנימי – הקשר נאלץ לשאת את מה שלא שייך לו.
הטיפול הזוגי שאני מציעה מתבונן בדיוק בנקודה הזו: איך לא להביא לתוך הקשר את מה שלא קיבלנו, ואיך לבנות בתוכנו גב רגשי שמאפשר אהבה שאינה תלויה בתיקון.
"אני לבד בזה. גם כשאני לא אמור.ה להיות."
זה לא שאנשים כאלה חלשים - להפך, הם לרוב דווקא מהחזקים.
מצליחים, אחראיים, נראים מתפקדים מאוד מבחוץ.
אבל בפנים יש שקט מסוג אחר.
שקט שמכביד.
שקט שאומר בלי מילים:
"אין לי באמת על מי להישען."
כשהכול מתערער - אני זה שמחזיק.
כשהלב נשבר - אני זו שאוספת את עצמי, כי אין מי שיעשה את זה בשבילי.
אין שיחה שמרגיעה, אין מבט שמחזיק אותי, אין עורף.
ולפעמים הכי כואב זה שגם את הכאב עצמו, אני נושא.ת לבד.
כאילו אין מקום שבו מותר להתעורר לתוך חולשה.
זה לא רק שאין עזרה - זו היעדרות מערכתית.
חוסר נוכחות של מישהו שהיה אמור להיות שם לפנַי - ולא היה.
מה באמת חסר כשאין עורף משפחתי?
כשאין עורף משפחתי, חסרה התחושה שמישהו גדול ממני מחזיק את החיים.שהייתה מסירה, שהייתה נתינה, שהיה מי שאפשר לי להיות רק ילד.ה.
וכשזה לא קרה, משהו בתוכי התהפך מוקדם מדי - והפכתי להיות מי שמחזיק את האחרים, במקום להישען.
עם השנים, זה מתגלגל הלאה:
אני עדיין מחזיק.ה.לבד.גם בזוגיות, גם בהורות, גם בתוך עצמי.
התחושה הזו ממשיכה לפעול מתחת לפני השטח
אצל גברים זה מתבטא לעיתים בעומס אחריות שאין לו סוף.
אצל נשים - בתחושת ערנות מתמדת וחוסר מנוחה פנימי.
אצל שניהם השורש זהה: אין עורף פנימי, ואז הקשר הזוגי, שאמור להיות מקום של הדדיות, הופך למקום שמנסה לפצות על מה שלא התקבל.
בן/בת הזוג אמורים לדעת לבד, להבין בלי שנבקש. לא-פעם נוצרת מערכת יחסים שמבקשת תיקון, במקום מערכת יחסים שבונה קירבה אמיתית.
הסדר של האהבה
ברט הלינגר, אבי הקונסטלציה המשפחתית, ניסח שלושה עקרונות פשוטים שמאפשרים לאהבה לזרום:
מי שבא קודם - נותן.
מי שבא אחריו - מקבל.
כל אחד שייך - גם אם נעדר, גם אם פגע, גם אם נשכח.
אבל כשאהבה לא זרמה מדור לדור - כשהנתינה לא הגיעה אלינו - נוצר חוסר, לא רק רגשי. חוסר בתדר, ברצף, בשורש, והחוסר הזה לא נעלם, הוא מחפש ביטוי בזוגיות, בהורות, ובאופן שבו אנחנו נושאים את עצמנו בעולם.
תרגיל קונסטלטיבי: יצירת גב פנימי
עצמו עיניים.
עמדו יציב, עם הפנים קדימה.
נשמו עמוק.
שימו לב לגוף - במיוחד לגב.
איך הוא מרגיש?
עייף? מתוח? מחזיק הכול לבד?
עכשיו, בדמיון, הזמינו דמות אחת מהשושלת שלכם לעמוד מאחוריכם.
זה יכול להיות אבא, אמא, או מישהו קדום יותר.
לא כאדם, אלא כנוכחות של חיים שעברה דרכו.
אמרו בלב:
"אני רואה אותך.
אני לא נושא.ת את הכאב שלך.
אבל את החיים – אני לוקח.ת
ומרשה לעצמי להישען."
נשמו.
שימו לב אם משהו השתנה בגוף.
אולי הקול הפנימי התרכך, אולי הגב התרפה במעט.
משפטים מרפאים
משפטי ריפוי לא נועדו לתקן את מה שהיה, אלא לחדש את הזרימה של החיים בתוכנו.
בחרו אחד מהבאים:
“אני הילד/ה אתם ההורים. אני משאיר/ה את הכאב אצלכם.”
“גם אם לא היה לי עורף משפחתי - אני בונה בתוכי גב חדש.”
“מה שלא שלי - אני משחרר/ת. את החיים אני לוקח/ת.”
חזרו על המשפט שש פעמים בקול. בין משפט למשפט קחו נשימה עמוקה והמתינו מספר שניות.
החזרה על המשפט לא נועדה לשכנע, אלא כדי לאפשר לגוף שלך להאמין מחדש.
שימו לב לטון ולמקצב הדיבור שמשתנים בין פעם לפעם.
זוגיות - המקום שבו הכול מתגלה מחדש
במערכות יחסים, החוסר בעורף משפחתי הופך לעומס רגשי סמוי:
בן הזוג עלול להפוך למושיע, או לאכזבה מתמדת.
בת הזוג מצפה “שיראו אותי סוף סוף”.
בהורות נולד רצון עצום להעניק - אך בלי משענת פנימית שמחזיקה.
זוגיות בריאה לא נועדה לרפא את העבר.
היא יכולה להיות המקום שבו אנחנו רואים את הדפוס - ובוחרים אחרת.
הקשר הוא מראה, לא תיקון.
האחר הוא בן ברית, לא הורה חלופי.
הריפוי קורה כשהאחריות חוזרת הביתה - אליי.
תנועה חדשה מתחילה מהסכמה פשוטה
לא חייבים לסלוח, לא צריך לסגור מעגלים.
אפשר להסכים להפסיק להחזיק את מה שלא שלנו,
ולהתחיל להחזיק את עצמנו.
להסכים לקחת את החיים.
להסכים לשייכות – גם אם לא הייתה.
להסכים לבנות גב חדש, מבפנים.
רוצה לגלות מה השושלת שלך מספרת?
פיתחתי עבורך תהליך אישי ועדין –התייעצות עם הקונסטלציה צ’אט,שמשלב בין עומק קונסטלטיבי לשפה אנושית ורכה.תהליך קצר שמאפשר לראות את השושלת שלך מזווית חדשה,ולהתחיל תנועה שקטה של ריפוי מבפנים.
סיון אבני - טיפול בקונסטלציה זוגית.
תגובות