האם אפשר להתגעגע למי שלא הכרת מעולם?; המלצת צפייה מיוחדת ליום המשפחה הבינלאומי

עודכן ב: אוג 21


האם אפשר להתגעגע למי שלא הכרנו מעולם? האם אפשר לאהוב אדם שלא הכרנו? מה אפשר לעשות עם הכאב של הגעגוע? איך אפשר להכיל אותו? להתמודד איתו? שאלות אלה ואחרות מציפה הצפייה בסרט "געגוע" של שבי גביזון.



בזמן האחרון, אני שמה לב שכמעט כל צפייה שלי בסרט מיתרגמת בעיני רוחי לסשן קונסטלציה משפחתית,אני אוהבת סרטים שאחרי הצפייה בהם הם מותירים בי רושם רב ומציפים שאלות, כך גם הסרט הזה שהתסריט כמו לקוח מטיפול בשדה הקונסטלטיבי.


דרך ייצוגים ארכיטיפיים גבריים מביא הסרט את סיפורה של שושלת גברית במערכת המשפחתית תוך שהוא בודק מהי בכלל אותה מערכת ומי משתייך אליה.

הסרט מלווה מסע רגשי של אדם (שי אביבי הנהדר) שביום אחד כל מה שמוכר לו וידוע וברור על עצמו - משתנה בבת אחת במפגש עם אהובתו מלפני 20 שנה. באותו המפגש הוא מגלה שהוא אבא וגם אב שכול. האם אומרת לו שהגיע הזמן שסודה יתגלה לו ומזמינה אותו לטקס גילוי המצבה של הבן.

המסע של האב אל עכו, אל הטקס, מתחיל ממקום של ניתוק רגשי והופך למסע חיבור רגשי עמוק בו הוא מבקש ללמוד על הילד שלו- אדם (מניחה שבחירת השם אינה מקרית), להכיר את חייו, את אהבותיו, את בית הספר שלו, את נסיבות מותו הטראגי.

כל מפגש כזה הוא כמו מיני קונסטלציה, כל מפגש כזה רוצה הכרה וכל הכרה מביאה ריפוי קטן למערכת.

אם הייתי מעדכנת את השם של הסרט, הייתי קוראת לו "ריפוי", כי זו מהותו של הגעגוע המובא כאן באופן כל כך מרתק.

בדרך הוא מגלה את האבהות שלו, את הדבר שממנו כה פחד - להיות אבא, כי כילד מוכה לא רצה להפוך להורה מכה וחשב שזו גזירת גורל.

אחד הרגעים הכי חזקים בעיניי ומרטיטים בסרט מתרחש כשהוא יושב בסמוך לקבר בנו ואומר לו שהוא מצטער, שהוא פחד להיות אבא, ושהוא יודע עכשיו שאם היתה ניתנת לו האפשרות להיות חלק מחיי ילדו, לעולם לא היה מכה אותו.

אם היה זה סשן קונסטלטיבי, הייתי מגדירה אותו כרגע מכונן, כי מכאן ואילך דמות האב עוברת טרנספורמציה ולפנינו מתגלה אדם רגיש, פצוע, שרוצה להביא ריפוי למערכת של בנו. תיכף אספר על זה, כאן רק אומר שבסוף הסרט הוא מבצע ריפוי עם הילד הפנימי שבו ועם אביו, ג'סטה קלה של ניגוב זווית פיו של אביו הזקן והחולה שיש בה עוצמה ועומק של סליחה וקבלה שהעלו לחלוחית של תקווה בעיניי.

אחת הדמויות המרתקות בסרט, אם כי מבחינת נוכחות על המסך, שולית, היא דמות האב החורג (השחקן שמעון מימרן). הוא מזמין את האבא הביולוגי לשיחה בארבע עיניים ואומר לו - "אתה אבא שלו וגם אני אבא שלו. אני גידלתי אותו. אני אהבתי אותו. גם לי יש חלק בטקס שאתה מתכנן לזכרו" - והרי לכם דו שיח קונסטלטיבי מרפא. הכרה בקיים ובחלקי המערכת והתארגנות במיקום הנכון כך שהאהבה תוכל לזרום - והנה בסצינת הסיום בסרט, האהבה זורמת בחופשיות כאשר שני האבות חולקים בהחזקת תמונת הבן, תחילה האב החורג ואז הוא מפנה את מקומו לאב הביולוגי. שוב, ג'סטה קטנטנה, כמעט בלתי מודגשת, אך כל כך עוצמתית ומרפאה למערכת המשפחתית.

אבא שלישי שמופיע בסרט הוא האבא של ליליה, חברתו בת ה-15 של אדם. על פניו אנחנו פוגשים - עבריין אלים, אסיר לשעבר, ממוצא רוסי, מתבטא בבוטות ומכוסה בקעקועים. אלא שבמפגש בינו ובין האב הביולוגי (שי אביבי) עולה שזו דרכו להביע את אהבתו והוא מתגלה כאדם רגיש, כבן מסור וכאבא שדואג לעתידה של ביתו. יש כאן איזשהו רמז לדיאלוג פנימי עם דמות הסב האלים, שמופיע בסרט כמשותק ושותק.

מערכת משפחתית אחת שיש בה אלימות שתיקה וסודות לאורך הדורות.

על החזקת הסודות המשפחתיים אמונות הנשים במערכת. הן גם אלה שבוחרות להפר חלקית את קשר השתיקה ולגלות את הסודות לגברים.

בעוד שבין הגברים במערכת מתקיים שיח המוביל לריפוי, לא מתקיים כזה שיח בין הנשים ונראה כי גם בסוף הסרט, ולמרות הטקס המרפא, הנשים עדיין אינן מכירות בכל חלקי המערכת ועדיין מחזיקות את השתיקה האופיינית לה.

זו דרכה של האהבה לזרום, היא מוצאת לה נתיבים לזרום מדור לדור והיכן שהיא נחסמת, היא מחפשת לה נתיבים חלופיים, כאן הנתיב נמצא בשושלת הגברית.

התקווה:


בערך במחצית הסרט מתרחשת בעלילה טלטלה - כמו משהו בסשן נפתח לכיוון של תקווה עם רעיון שבתחילה נראה לחלקי המערכת הזוי אך עם הזמן כולם מקבלים אותו ומבינים שהרעיון הזה יביא ריפוי לא רק להם אלא גם למתים.


אחת המתנגדות לטקס היא החברה בת ה-15 שלא מקבלת את זה שהנער מת ואומרת "הוא חי" ובהמשך מגלה את סודה ואת המשמעות של תחושתה, הוא חי בתוכה עם העובר הנובט בבטנה. רק כשהיא מפילה את העובר, כל חלקי המערכת בעצם משלימים עם המוות, ומוכנים לשחרר את המת. הם עושים זאת בטקס חתונה... לא התבלבלתי, חתונה. עם חופה ומוזמנים.

באחד מביקוריו בבית העלמין, פוגש האב באב שכול (יורם טולדנו) שמטפח את קברה של בתו שהתאבדה בגיל 18. בשיח האבות השכולים, הוא מספר על רעיון של אשתו שקראה על מנהג סיני לחתן את בנים ובנותיהם שמתו רווקים וכך לאפשר למתים לחיות בעולם הבא בזוגיות ולא ירדפו את החיים. עצם הרעיון הזה הקסים אותי ואני כבר הולכת לשאול את ד"ר גוגל האם באמת קיימת מסורת סינית כזו. קונסטלטיבית זה רעיון מרתק.


כך יוצא שהורי החתן והכלה (המתים) נפגשים לתכנון החתונה. כמו בחיים, מסתבר שגם כשהנישאים הם מתים, עולים ויכוחים, עולה הקול של האמא שחושבת שבן/בת הזוג אינם מספקים ומספיקים לבנה/בתה.

אפשר לראות את הסצינה הזו בסרט כסוריאליסטית ואפשר לצפות בה גם במשקפיים אחרים המראים את עוצמת הדרמה המתחוללת בלבותיהן של האמהות השכולות שאינן מסוגלות לעכל את מות ילדיהן והן רוצות תקווה לילדיהן ולהן, להשיג שלווה נפשית.

בסצינת הסיום בסרט נערך טקס החתונה ברוב מוזמנים. האמהות נושאות את תמונת הכלה והאבות נושאים את תמונת החתן ויחדיו פוסעים כולם אל החופה. המערכת המשפחתית פרוסה, ברורה, כל אחד מחלקיה נמצא במקומו ואז האהבה מציפה את הכל וזורמת בחופשיות.

סרט משובח!, נו אז מה אם עשיתי ספויילר... שבו לצפות, שתפו אחר כך אי התרשמתם.







סיון אבני מטפלת במערכות יחסים משפחתיות

  • Facebook
  • Instagram

טל' 052-6021865 דוא"ל: sivanavni44@gmail.com  קרית טבעון , ישראל

© 2019 Sivan Avni  Proudly created by Wix.com