לבסוף העיניים שלנו נפגשו.
היא שאלה אותי: "זאת את?"
"זו אני", עניתי והרגשתי איך הלב שלי טס.
"סוף סוף נפגשנו", הצלחתי לומר מגומגמת.
היא הישירה אליי מבט,
הרגשתי איך היא בוחנת אותי מכף רגל עד קצוות מחלפות ראשי.
"לא ככה דימיינתי אותך", אמרה אחרי רגע שנמשך כנצח.
"איך דמיינת אקסית מיתולוגית?", שאלתי.
"לא יודעת", משכה בכתפיה, "צעירה יותר"...
"עברו למעלה מעשרים שנה. מזדקנים".
"כן", אמרה מהורהרת ושפת הגוף שלה נעשתה חסרת סבלנות.
"אני רוצה להגיד לך משהו, אני מרגישה שעכשיו אני יכולה לומר לך את זה".
"מה? מה כבר יש לך להגיד לי? אני לא קשורה אלייך בכלל".
"את כן!
אני הייתי לפנייך.
אני האמא של הילד שלא נולד לו.
הילד שלי שנמצא בלבי,
הוא האח הגדול של הילדים שלי
וגם של הילדים שלך.
אנחנו קשורות בעבותות רחמינו".
היא מביטה בי מזועזעת.
גם אני הייתי מזועזעת בתחילה.
קבס נורא עלה בגרוני כשהתוודעתי לראשונה לרעיון הזה.
"חשוב לי שתדעי שזה בסדר לי. בזכות מה שקרה אז יצאתי לדרך חיים אחרת. גם הוא.
בזכות מה שקרה, נישאתי לאיש שלי ונולדו הילדים שלנו.
בזכות מה שקרה, את והוא הכרתם ונולדו הילדים שלכם.
בסופו של דבר, הכל יצא לטובה.
אנחנו שתי אמהות שחולקות מפגש רחמי על ציר הזמן.
העובר שלי הוא האח הבכור של ילדיי וילדייך.
הוא שייך גם לשושלת המשפחתית שלך.
אני רואה את זה בבירור עכשיו.
תודה שפגשת אותי!", אני אומרת וסובבת על עקביי לצאת מהחדר.
בליבי הקלה גדולה.
בדי הלבד הצבעוניים נשארים על הרצפה בקליניקה עוד זמן מה, יש להם עוד מה להתעדכן זה בזה, אני חושבת לעצמי ויוצאת לחצר יחפה.
עומדת על האדמה הלחה,
מתקרקעת.